כמעט שנתיים מאז שיצא פרויקט התגובה הראשון של עולם האמנות הישראלי להתפרצות של יוטיוב לסלון ביתנו ולתודעתנו - פרויקט Thru-You המדובר של קותימאן - הגיעה גם התגובה של עולם הבמה, פרויקט YouMake ReMake בניהולה האמנותי של רננה רז ההריונית. מדובר במופע תנועתי רב תחומי של אמני במה שנותנים פרשנות חדשה לקטעי יוטיוב. הקהל רואה הן את הסרטון והן את התגובה המוצעת לו בזה אחר זה. הפרויקט כבר עלה בפסטיבל אינטימדאנס בשנה שעברה, אך ביום חמישי האחרון הוא עלה שוב והפעם בגרסה מלאה.
מילה על קותימאן: Thru-You הכניס אותו לרשימת 50 ההמצאות הטובות ביותר של שנת 2009 של המגזין טיים. זה קרה בגלל המקוריות שלו - דגימה של עשרות קטעים מסרטונים מוזיקליים חובבניים ביוטיוב והפיכתם לשבעה סרטוני מוזיקה חדשים. מה שהיה גאוני בפרויקט זה לא הסרטונים עצמם אלא המוזיקה; היכולת האמנותית שנחשפה היתה של די ג'יי: קותימאן הפך למנצח על התזמורת של המאה ה-21 - הכפר הגלובלי. והוא לא ניגן על אף כלי. מה שהוא עשה זה להרכיב קומפוזיציות מלאות השראה ממוחו הקודח כשלרשותו מצע שרירותי בלבד של קקופוניה אנושית.
הפרויקט של רז, לעומת זאת, כנראה לא ייכנס לטיים. היו בו אמנם כמה קטעים הדוקים ומשעשעים אך לא יצאה משם בשורה חברתית חדשה. ההריון שלה צוין כאן בדיוק מאותה סיבה שהיא העלתה אותו לבמה לצד סרטון יוטיוב שבו נראה עובר ברחם אמו תוך שהיא נשענת על המסך לאה עם בטן חשופה. נראה שהמסר המושכל של הדימוי היה שרקדנית שנכנסת להריון מאבדת סיבולת לב ריאה. עמוק. וזו בדיוק הסכנה שעומדת לפתחו של מי שמבקש להתעסק (אמנותית) עם יוטיוב - מפלס העומק.
אל תפספס
כי כמה עמוק אפשר להגיע ביצירת מחול של שלוש דקות שמתכתבת, למשל, עם נשים שעושות סקס בעודן מרוחות בצואה? ערב שמתכתב עם סרטוני יוטיוב יהיה מראש ערב קליל ומערכוני. עם זאת, כבר היו אנשים שעשו מהפכות בשלוש דקות; ואם עולם המחול הפרינג'י רוצה להרים את ראשו מתקציבים נמוכים ומבעיטות ממסדיות באחוריים, כשרוב הכסף הולך ללהקות הגדולות, אז דווקא בגלל שמדובר בשלוש דקות הן צריכות להיות ספץ. בערב של רז, ראשון בסדרה שעוד תמשיך ומובן שהפרויקט עוד בחיתוליו לא נרשמה ספציות גדולה במיוחד.
YouMake ReMake הוגדר כמופע תנועתי אלא שהתיאטרליות שבו היתה מחויבת המציאות. אפשר להעביר טרגדיה שלמה בשלוש דקות עם טקסט, אבל עם גוף העסק נעשה קצת יותר מסובך. הערב גם הוגדר מראש כ"אמנים מגיבים לקטעי יוטיוב", אבל זו נשארה בעיה. אנשי מחול נוטים לעשות לעצמם הנחות כשהם מבקשים להיות תיאטרליים ומה שהתקבל היה קטעים שלא היו מבריקים מבחינה תיאטרלית (טקסט, דרמה, מתח, קונפליקט) ולא מבחינה מחולית (עבודת גוף).
בין הקטעים הבודדים שכן השכילו לעשות זאת היה זה של אורי שפיר, שחיקה בעבודת גוף ריקוד עולץ של ילדון ג'ינג'י אחד וריפד את הקטע במוזיקה אלקטרונית חמה שגרמה לכל העסק לעורר תחושה של עצב. שפיר צבט את הלב בגופו ובנפשו, שהפכו ג'ינג'יים ככל שהסרטון התקדם. בסוף לא ידעת כבר מי פה הג'ינג'י ומי הילד, שפיר או זה מהסרטון.
קטע נוסף היה של אוליביה קורט מסה, שהיה טוב רק בגלל סרטון היוטיוב שעמד מאחוריו - אדם ששוקל מעל 500 קילו רוקד לצלילי שיר פופ מוכר. השיר מיד גרם לך לדמיין את איברי הגוף הנשיים שבדרך כלל מאכלסים כל פריים בקליפים האלה, אבל אלה שנחשפו לא היו בדיוק פסגת השאיפות של MTV. בכל זאת, 500 קילו. הבחירה של קורט מסה להעלות את עצמה על הבמה שרירית, חטובה, קומפקטית ומתנועעת כמו חשפנית ענייה ממוסקבה אמנם בוצעה היטב אבל לא היתה בה התכתבות עם הסרטון אלא חיקוי גרידא. מה שיצא זה רק צחוק רועם בפניהם של שמנים חולניים. לא היינו צריכים לראות מישהי רזה ויפה עושה מישהו שמן ומכוער - מספיק הסרטון והאדם האמיץ שהעביר ביקורת על עצמו ועל תעשיית הגופות של הפופ בהינף ציץ. שבחי אליך, שמן, מי שלא תהיה בשממת יוטיוב.
לעומת הקטע של קורט מסה, זה של הלל קוגן וענבל יעקובי היה טוב מאוד. השניים חיקו זוג מזרח אירופאי שמלמד דיסקו. קוגן ויעקובי עשו עבודת גוף וטקסט מעולה - הוא היה מנחה ריקודים צמחי והיא דודה יבשושית ונגררת. היה במיוחד נעים לראות רקדנים נהדרים (לשעבר מבת שבע) מבצעים בכזאת צמחיות ריקוד שברור שגופם מסוגל לעשות אחרת. לזה קוראים וירטואוזיות.
אך יותר מכל אלה, מה שהכי עבד בערב זה העובדה שמאה איש צפו יחדיו בסרטוני יוטיוב, פעילות השמורה לשעות לילה מאוחרות ולסטיות השונות של כל אחד. אופיר יודילביץ' השכיל להבין זאת כשהזמין את הצופים לעלות לבמה לצפות בסרט הסקס הלסבי שהוזכר לעיל. מה שקרה זה שכמה אנשים מהקהל נענו להזמנה ועלו לבמה בעוד השאר נשארו לצפות בהם צופים בסרטון - חוויה אסתטית יוצאת מגדר הרגיל (אני הייתי עם אלה על הבמה, אחרי הכל - איך אפשר לסרב לסקס לסבי). וזה משהו שרק אמנות הבמה יכולה לעשות, לחגוג בזמן אמת את קהילתיות הסטיות.
אלא שזה גם הפוטנציאל הלא ממומש של YouMake ReMake. רוב הקטעים היו אילוסטרציה בלבד של סרטון כזה או אחר. מאחורי חלק מהם אמנם עמד רעיון מעולה אבל רובם נפלו בביצוע. דווקא סרטון הסקס הלסבי, פינה נידחת ואפלה אפילו בשביל יוטיוב עצמו, קיבל את האינטרפרטציה שקלעה למהות העמוקה ביותר של האתר שהיווה השראה לפרויקט: יוטיוב זה יותר אנחנו, הצופים, על תשוקותינו הנסתרות ותחומי העניין הפרטיים שלנו, ולא אותם יחידים נטולי עכבות שמעלים אליו את סרטוניהם. לא פלא שהתמונה שהכי עבדה בקומוניקטים היא של כמה עשרות אנשים עומדים מול מחשב ומחייכים. למה הם מחייכים? כי הם יודעים שמציצנות, פעולה שהיום קוראים לה תיעוד, הפכה לאינדיקציה הבלעדית לדעת שאתה קיים. ערב שהיה מתכתב עם זה אולי כן היה נכנס לטיים. ממש כמו פרנסי יוטיוב.