"אני לא צריך להוכיח את עצמי": ראיון עם גיא זו-ארץ, מנחה "הישרדות"

בכל פעם שגיא זו-ארץ צריך סימן שהוא בדרך הלא נכונה, "תמרור אזהרה" כמו שהוא קורה לזה, הוא נזכר בסיטואציה אחת, שהתרחשה באחת העונות של "הישרדות" אותה הוא מנחה. הוא לא זוכר איזו עונה זו היתה, אבל את אותם רגעים הוא זוכר לפרטי פרטים:

"היתה לנו מועצת שבט עד שתיים בלילה", הוא משחזר. "הגעתי לחדר בשתיים ורבע, עם אדרנלין גבוה שאין מצב לישון, אפילו שאתה קורס מעייפות. ישנתי שעה, קמתי ב-04:45 למשימה, אחר כך היתה עוד משימה ואחר כך עוד מועצת שבט, ברצף. בלילה שלמחרת, ב-20:00 היה צריך לצלם דו-קרב ואני זוכר שלפני הדו-קרב הזה, הביאו לי את המשימה וביקשו ממני ללמוד אותה. באותו רגע הלכתי לחדר ולא ידעתי בכלל איך אני עושה את זה, בקושי זכרתי איך קוראים לי ולמה הגעתי למקום הזה. ברגע מאוד קשה עם עצמי, לא הצלחתי לקרוא את המילים שריצדו לי מול העיניים. התחלתי להזיע. בינתיים, המפיקה דופקת בדלת וקוראת 'גיא! גיא!' ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי, אני אפילו לא מצליח לענות לה".

"זו לא פאניקה, אלא הרגשה שאני פשוט לא יכול להביא את הדבר הזה עכשיו לידי ביצוע. אין לי מסוגלות. המסוגלות תמה".

"יוצא החוצה וסומך על עצמי. אני אומר 'סמוך על עצמך, אתה תהיה בסדר, אתה יודע מה אתה עושה'. השאיפה היא לא להיתלות באחרים, כי מה שיש לי הוא מספיק ועם זה ננצח. בסוף יצא מעולה, אבל אני אף פעם לא מפסיק לחשוב על הרגע הזה, על אותו תמרור שהזהיר אותי שאני לא מספיק קרוב אל עצמי".

"ברגע שאני סומך על אנשים. אני אדם שלא קשה לו לתת אמון, אין בי חשדנות. כשאני פוגש עיניים טובות, אני עוזב ונשאב".

"כן, אני נסגר מהר. אני עוד קצת ילדותי באזור הזה, אבל אני חושב שאני מתבגר. הגיע הזמן, לא?"

מדיניות הפתיחות-סגירות של זו-ארץ (37) היא המפתח להבנת הדמות המעניינת הזו, שמצד אחד היא מנחת ריאליטי מפורסם ויחסית מצליח ומצד שני מנסה לאחוז בצדדים היותר גבוהים לכאורה של התרבות כמו מוזיקה, תיאטרון ואם תשאלו את המגירה בביתו של זו-ארץ, גם כתיבה ספרותית. את הראיון עם וואלה! תרבות זו-ארץ מקיים במושב יקום, שם הוא נמצא בחזרות על המחזמר של הבימה "סיגל" אודות אריס סאן האגדי, בו הוא מגלם את הסוכן עמי זליג. שם, בבדיקת הבאלאנס, זו-ארץ מזנק תוך שניות לדמות שלו ודופק מונולוג קצר של סוכן מצוי, זה שאומר "יש לך סיפור מעולה And I'm Willing to Pay, שליש מחיר מראש", בטבעיות משכנעת לא פחות מה"צאו לדרך!" המיתולוגי שלו בחמש עונות "הישרדות".

החזרה לתיאטרון, כמו גם דרכו לאלבום בכורה, היא חלק מההתקרבות אל העצמי עליה דיבר קודם, באותו סיטואציה חרדתית. "אנשים זוכרים תמיד את הדבר האחרון שעשית ואצלי זה 'הישרדות'", הוא מספר. "לכן, לפעמים כשניגשים אליי אנשים בסוף הצגה ואומרים לי 'וואו, לא ידענו כמה יפה אתה שר/משחק' זה מטריף אותי, כי עשיתי דברים. אבל אני לוקח נשימה, ומודה להם, כי בסופו של דבר זה מה שרציתי, שידעו שאני גם יודע לעשות את זה".

"להגיד ש'הישרדות' מפריעה זה צובט אותי, כי אני שמח על ההזדמנות ש'הישרדות' נתנה לי ועל מה שזה עשה לי בחיים, על זה שנחשפתי לאנשים ושזה פיתח אצלי מיומנויות שלא היו לי קודם. זה כן גורם לי לעבוד יותר קשה בדברים האחרים. יש לנו זיכרון קצר, אז שוכחים את התפקידים בתיאטרון, בטלוויזיה ובלהקה הצבאית. אבל אני שם, לגמרי".

"אני לא מרגיש שאני צריך להוכיח את עצמי, אבל אני כן צריך להיות שלם עם עצמי. אני שופט מאוד רציני של עצמי ואני משתדל להיות אובייקטיבי, אבל לפעמים אני מחמיר עם עצמי".

"אני יורד לרזולוציות מאוד גבוהות. זו פדנטיות והפרפקציוניזם הוא על הגבול, כי הוא גם מעלה וגם חיסרון מאוד גדול. צריך למצוא איזון שבו אתה לא הופך להיות קונטרול פריק".

"אני שואף לאיזון, לפעמים אני מתעסק יותר מדי בפרטים".

"אולי זה מהאובר-פרפקציוניזם שלי והרצון שלי להיות שלם עם זה. אני אמצא את הזמן שלי לשחרר ולהגיד 'יאללה, בואו נתקדם עם זה'. אבל כל עוד אני רואה שאני יכול לשפר, אני לא מרגיש במירוץ. מי החליט שאני צריך להוציא אלבום אחרי חמישה סינגלים? אני מופיע, פוגש קהל, שר את החומרים שלי וברגע שזה יהיה נכון – זה יקרה".

זו-ארץ מקפיד להיות רציונלי והגיוני, אבל הוא לא מסוגל לשקר. לכן, האמירה "מי אמר שצריך להוציא אלבום אחרי חמישה סינגלים" היא רלוונטית, כי זו-ארץ יודע שזה לא הכל: שירים כמו "צמא אלייך", "כל הבשורות" ועוד היו חומרים רלוונטיים לרדיו המיינסטרימי בישראל אבל לא זכו להכרה. הוא לעולם לא יגיד שזה בגלל שלא לוקחים ברצינות את מנחה "הישרדות", אבל הוא בהחלט מודה שמגיע לו יותר. "היתה לי ציפייה שהסינגלים יצליחו יותר, בכנות" הוא אומר. "אני אוהב את השירים האלו, אני חושב שהם מאד קומוניקטיביים ויש בהם אמת, אבל זה לא הצליח כמו שחשבתי. במקרה הזה, אמר לי איזה איש חכם פעם – כל מי שאמר לו לא רק נתן לו מוטיבציה להמשיך".

"יש לי איזה שברון, ולמחרת זה הופך למוטיבציון. אני חוטף את האגרוף, נושם אותו ולמחרת ממשיך הלאה".

"אני לא מגיע לרמות תהומיות, אבל כשאני לוקח ללב אז אני כמו כל בן אדם. עצבות, אכזבה – החיים. כמו כולם".

"כמו כולם" הוא מוטיב חוזר בתהליך שעובר על זו-ארץ בשנים האחרונות, גם ב"הישרדות" עצמה. מי שצופה בו רואה איך מצד אחד הוא הולך ומתקרב אל המתמודדים, משתחרר מסוג של עציות שאפיינה אותו בשלוש העונות הראשונות של התוכנית, ומצד שני כיצד הוא מחדד את העוקצנות הנדרשת ממי שמכיר את כל התככים בין השבטים לפני ולפנים. בפרק הבכורה של העונה החמישית שעלתה בשבוע שעבר, זו-ארץ כבר הפגין את מה שציפו ממנו מהעונה הראשונה.

"מאד חשוב לי עכשיו להרגיש את המתמודדים מקרוב, לחזק אותם אם צריך ולהיות יותר אני", הוא מסביר. "בעונות הראשונות לא ידענו למה אנחנו נכנסים. אז אמרו לי 'יש מנחה, צריך דיסטנס', אז נתתי דיסטנס, אבל לאט לאט נתתי לעצמי את החופש להיפתח אל המתמודדים, להרגיש אותם ולעבוד איתם ולהוציא מהם את המיטב. גם שחררתי משהו בעצמי והמערכת הבינה שזה נכון למנחה ושאני לא צריך להיות פידל קסטרו".

"בטח, זו העבודה. גם בעונה השלישית רואים ששחררנו כל מיני דברים והלכנו יותר רחוק. אבל הרבה דברים זה גם חלק מהקונספט. אני עושה הרבה דברים ב'הישרדות', אני זורק את כל מה שיש ברגע שהמצלמות נדלקות, אני חלק מהתסריט ותמיד חושב חזק על העבודה".

"גם".

"אם לוקחים את 'הישרדות' כמראה, אז לא יודעים שאני אדם חם, בגובה העיניים, עממי, שאני שר, שאני אוהב אנשים. ב'הישרדות' אתה יכול להיות מרוחק וזה מה שלא יודעים. אבל יש לי זמן, סבלנות – אני מרגיש שרק התחלתי".

"ההתלבטות הזו עולה בכל פעם מחדש. זו הקרבה מאוד גדולה כשיש לך משפחה, ילד ואישה בהריון. הגעגוע הזה הוא משהו שהוא עמוק, קשה ומכרסם. מה שלא רואים זה עד כמה זה עולה מול המתמודדים עצמם. פעם באתי למשימה, אמרתי להם 'בוקר טוב' ופתאום אחת המתמודדות מתחילה לבכות כי היא מתגעגעת לבן שלה. ואז מה עובר עליי? גם אני מתגעגע לבן שלי, שבדיוק אתמול דיבר איתי בסקייפ, אבל בעצם לא רצה לדבר איתי כי הוא כועס עליי על זה שאני לא בבית. זה המחיר של העבודה הזו, שהכל עף לך ישר לפנים".

"כמעט בכל עונה זו שאלה קשה. אבל זו החלטה משפחתית. אם אשתי היתה אומרת לי 'לא, תישאר בבית כי אני צריכה עזרה', הייתי מוותר, בלי להתבלבל".

"כן, למה לא".

"לא, לא הייתי עושה את זה. קודם כל, כסף אף פעם לא היה מניע בקריירה שלי וחוץ מזה, אין עוד פורמט כמו 'הישרדות'. אני מרגיש שזכיתי לשלב בתוכו הרבה הרבה דברים. לא הייתי מחליף את זה באף תפקיד".

"כן, רואה בבית. כלומר יעלי רואה ואני מצטרף אליה לפעמים".

"כן, הם עושים עבודה מעולה, אבל אין כמו השילוב של 'הישרדות' בין קושי פיזי ומנטלי. עבורי זה הרבה יותר מרענן לראות. אני לא יודע איך זה לשרוד בבית 'האח הגדול', אבל ב'הישרדות' זה אחרת. הכי מטריף אותי זה שאנשים שואלים אותי אם 'הישרדות' זה אמיתי ואני נטרף מזה. אני עומד מול מתמודדים רועדים, רעבים והלחיים שלהם מצטמקות, הגשם פירק להם את המחנה והמצב הנפשי שלהם קשה – ואז שואלים אם זה אמיתי. לא מבין מאיפה זה בא בכלל".

האמת של "הישרדות" מתבטאת גם באנרגיות של העונה החדשה, שהספיק פרק אחד ממנה כדי להבין שמפיקי התוכנית למדו מה שהיה צריך ללמוד מ"האח הגדול" והלכו בכל הכוח על ליהוק צבעוני עם תמה מרכזית של עשירים, עניים וכל האין-אמצע שביניהם. עריכת התוכנית וזו-ארץ עצמו התאימו את עצמם למצב החדש ועברו למוד של קאט דה בולשיט: עריכה מהירה וקצבית וזו-ארץ אמפתי ומרושע בו זמנית.

"מבחינת המתמודדים, זו העונה שהכי נהניתי בה", הוא אומר. "זה הקל גם את ההתמודדות עם הקשיים שבאים עם כל הדבר הגדול הזה".

"הגיעו אנשים שלכל אחד יש על הגב סיפור רציני, עמוק ומורכב, אנשים עם בטן ומטען והם הביאו אותם לאי. המון מועצות שבט הפכו לדיון על נושאים שמשפיעים על כולנו במדינה, לא רק על ויכוח בין בריתות ומי אשם בהפסד חסינות".

"אני ראיתי אותה במשך הצילומים ואני יכול לומר שאירית היא מתמודדת מאוד צבעונית ומלאת חיים שמביאה את עצמה כמו שהיא. כיף לנו לראות כאלו, כמו שהיה כיף עם מתמודד ששר עופר לוי לכולם כל היום, כי גם אני אהבתי בצעירותי את עופר לוי. יש גם מתמודדת אחת שעשתה חיקוי שלי, מה שהוכיח שהעונה למתמודדים היתה תעוזה בגלל שהם מדברים גובה העיניים. הם אנשים שאנחנו שואלים את עצמנו איך הם לעזאזל יסתדרו ב'הישרדות'. אנשים כמונו".

ושוב, "גובה העיניים", "אנשים כמונו". זו-ארץ שואף לנורמליות, להבנה שהוא רואה את כולם מגובה מאוד מסוים, אותו הגובה שבו אנשים נאבקים ונאנקים כדי לקיים את עצמם. "כשאני קם בבוקר אני לא רואה בחור יפה שנשוי לאישה הכי יפה בארץ ששניהם סלבס ויש להם הכל", הוא אומר. "אני קם בבוקר, מניח תפילין, מודה על כל מה שאלוהים נותן לי, המשפחה שלי, ואני מתחזק בזה כל בוקר".

"האמונה היא דבר מאד משפחתי אצלנו – נרות שבת, עושים קידוש. גדלתי במשפחה מסורתית וזה מלווה את כולנו. הנושא האמוני מאוד חשוב לנו. אנחנו מחפשים כל הזמן דרכים להתמודד שיעזרו לנו לחיות טוב יותר עם העולם הזה ואני מוצא את זה הרבה. אני שומע הרצאות של קבלה מדי פעם. זה מרתק ומקסים".

"חשוב לי לשמור על הנורמליזציה שלי ושל המשפחה. אנחנו רוצים לחיות רגיל עד כמה שאפשר, שהבן שלי ירגיש נורמלי ושאנשים לא יחשבו שאנחנו באיזו בועה. כולנו חוזרים הביתה, מתמודדים עם המשכנתא, עם חשבון החשמל ששכחתי לשלם, הדואר ששכחתי להוציא, מכונת הכביסה שהתקלקלה והתריס ששוב פעם נתקע".

אגב החיים הנורמליים של זו-ארץ ובר זוהר, זו-ארץ דילג על "מחוברים" ותקרית שי גולדן, שגילה לכל הצופים מה הוא אוהב לעשות עם שערי מגזינים עליהם מככבת אשתו. "שמעתי את זה", הוא מגלה. "זה עבר לידי. אז היה, דיבר, ומה אני אעשה? אדפוק לו על הדלת ואצעק עליו על איך שהוא מדבר על אשתי? גם אני עובד בתעשייה הזו, אני מבין מה זו העבודה הזו, מה זה טונות החומר שאתה שופך ושופך. הלאה, הכל בסדר".

"להראות אהבה. לא להחצין אותה, להחצין זה מונח שלילי, אבל לא להירתע מלתת אהבה. היא האדם שהכי נותן אהבה שהכרתי בחיים ואני לומד ממנה את זה".

"עוד לא המציאו את הסוד של איך להתכונן לאבהות. אני אבא מחתל, מנקה, מתעורר ואנחנו שותפים להכל. אבל אי אפשר להתכונן מראש. כשזה קורה, אתה נכנס למצב וצולל".

"חכו, גם תורכם יגיע".