פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מלך השטיחים: סיכום אוסקר 2011

      נטלי פורטמן איכזבה, ג'יימס פרנקו נעלם, ולמרות הזכייה של "נאום המלך", מ-2010 נזכור דווקא סרטים אחרים. אבנר שביט מסכם לילה לבן וגם יודע מי תזכה בשנה הבאה

      קודם כל, לפני שנתחיל לרטון, יש דבר אחד שאסור לשכוח גם בבוקר כה עייף ונרגן: 2010 היתה נהדרת לקולנוע, וטקס האוסקר, שהציג לאורכו קטעים ממיטב הסרטים שנעשה בה, המחיש זאת מחדש.

      זו היתה שנה שבה הוליווד שמה את האצבע על הדופק אבל גם ידעה להשתמש כהלכה במורשת שלה; שנה שבה היא התיכה באופן מושלם בין העצמאי למסחרי, איפשרה ליוצרים המבטיחים של השנים האחרונות להבשיל, פעלה בקשת רחבה של סגנונות ובסיכומו של כל זה, יצרה כמות נדירה של קלאסיקות מודרניות. העובדה שתוצאות הטקס הותירו רבים מן הצופים מאוכזבים אולי מתריסה, אבל מלמדת כי מלכתחילה היו מועמדים סרטים מספיק ראויים לזכייה כדי שיהיה לנו אכפת, וגם זה לא מובן מאליו.

      אם כך, סקירת היבול הקולנועי של 2010 מעוררת אקסטזה, ולכן כל אירוע סיכום שנתי נידון היה להתגלות כאנטי-קליימקס. ובכל זאת, גם במגבלות הללו, טקס האוסקר איכזב והותיר טעם מעט מר בפה. גם בגלל זהות המנצחים בו, אבל קודם כל בגלל הצורה שבה התנהלה החגיגה.

      ג'יימס פרנקו עם אן האתווי (GettyImages)
      "אוי אלוהים! אנחנו לא יודעים מה אנחנו עושים פה!" אן האתווי וג'יימס פרנקו על הבמה (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      הבעיה הראשונה היתה שרי הטקס – אן התאוויי וג'יימס פרנקו – שקיבלו את השרביט בפעם הראשונה ודי כצפוי הוכיחו כי האשראי היה מוגזם. אמנם בראשית הדרך הפגינו השניים חינניות ואף שובביות וכבשו את הבמה באנרגיות שלהם, אבל כבר לאחר השליש הראשון הקסם של השניים התחיל להתפוגג. בתחילה נראה היה שפרנקו נעלם ומשאיר את התאוויי לנווט את הספינה לבדה, ולאחר מכן נוצרה הרגשה שגם השחקנית הצעירה לא באמת נוכחת באולם הקודאק. הגיחות המוצלחות שעשו קווין ספייסי ובילי קריסטל לבמה עוררו את התחושה שכל אחד מן הכוכבים הוותיקים הללו היה יכול להרים טקס ראוי בהרבה, וזה רק חידד את המשגה שבבחירת הצמד ההיפסטרי.

      אבל האמת היא שאי אפשר להפיל הכל על פרנקו והתאוויי – איתם ובלעדיהם, הצוות שעמד מאחורי הטקס לא גילה שאר רוח. אפילו ההצעדה המסורתית לאושיות הקולנוע שהלכו השנה לעולמם לא הצליחה לרגש, וזאת למרות הכמות יוצאת הדופן של האגדות שהוליווד איבדה השנה. גם הבחירה לשוב לבצע על הבמה את המזמורים המועמדים בקטגוריית השיר המקורי הטוב ביותר לא הוכיחה את עצמה.

      בכלל, מעיצוב התפאורה ועד אחרון קטעי הקישור, הטקס פשוט לא היה עשוי טוב, ובטח שלא התעלה לרמת הסרטים שהוצגו בו. יותר מכל תעיד על כך העובדה שהרגע המסעיר ביותר בו – המופע של קירק דאגלס לפני חלוקת הפרס לשחקנית המשנה – נבע מחוסר המודעות המוחלט של הקשיש מוכה השיטיון (ככל הנראה) ולא מאיזושהי מחשבה יצירתית. בהמשך לכך, מרבית נאומי קבלת הפרס - למשל, זה של נטלי פורטמן - היו ענווים ומלאי הוקרה באופן מעורר הערכה, אבל אף אחד מהם לא הרטיט לרגע את הלב או נחרת בזיכרון. נו, אז מה אם מליסה ליאו סיננה איזה "פאק". אי אפשר לבנות טקס שלם על רבע סערה בכוס תה.

      קירק דאגלס עם מליסה ליאו (GettyImages)
      אפילו הרגע המרגש בטקס נבע משיטיון מתקדם של מגיש הפרס ולא בעקבות מחשבה יצירתית מתוכננת. מליסה ליאו כורעת ברך בפני קירק דאגלס לפני שקבלה ממנו את הפסלון לשחקנית המשנה הטובה ביותר (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      וכאן אנו מגיעים לסיבה השנייה שבגללה יצאנו מן הטקס במשאלה שהוא היה מתנהל אחרת – זהותם של אלה שזכו לעלות לבמה ולשאת נאומים. נשים רגע בצד את העובדה ש"איש הזאב" ו"אליס בארץ הפלאות" זכו ביותר אוסקרים מ"אומץ אמיתי", "קר עד העצם", "127 שעות" ו"הילדים בסדר" גם יחד. אחרי הכל, התחרות הזו מכבדת את כל האספקטים של התעשייה, וכל עוד שיהיו בה פרסים לתסריט ולבימוי בצד פסלונים לאיפור ולתלבושות, האנומליות הללו ימשיכו להתקיים.

      הבעיה האמיתית היתה שבשנה כה משובחת ופורצת דרך של הקולנוע האמריקאי, האקדמיה בחרה לחלק את האוסקר לסרט הטוב דווקא ל"נאום המלך" המיושן, הבריטי והבינוני, ואף הגדילה עשות והעדיפה אותו על פני "הרשת החברתית" בקטגוריית הבימוי ועל פני "הילדים בסדר" ו"התחלה" בקטגוריית התסריט המקורי.

      אחד מקטעי הקישור החלשים בטקס התבדח על מכונית הדלוריאן שכיכבה ב-1985 ב"בחזרה לעתיד", אבל הבדיחה הפכה למציאות: במקום לחגוג את החדשנות האמנותית והאקטואליות החברתית של התעשייה הלאומית, האקדמיה האמריקאית בחרה לחזור במכונת זמן לימים שבהם התוצרת ההוליוודית היתה כה דלה שלא היתה ברירה להעניק את האוסקר ל"גנדי", "מרכבות האש" ודומיהם. ושלא יהיה ספק: תגידו מה שתגידו על "נאום המלך" ותגידו מה שתגידו על "התחלה", "צעצוע של סיפור 3" ו"הרשת החברתית", אבל דבר אחד בטוח – את הסרט הבריטי אפשר היה לעשות ב-1985, את שלושת האחרים לא.

      אז איך העיוות הזה קרה? כיאה לעוצמת העוול, יש לכך כמה גורמים. הנימוקים השוליים יותר הם הקמפיין המוצלח שניהל "נאום המלך", וכן העובדה ש"הרשת החברתית" סבל מכך שלרבים מחברי האקדמיה פשוט אין פייסבוק ולכן גם אין את היכולת להעריך את הסרט כהלכה. אלה סיבות מספקות, אבל היו שני דברים מהותיים יותר שהובילו לניצחון הבריטי: ראשית, הנתון הקבוע ולפיו השחקנים הם הכוח הגדול ביותר מבין הבוחרים ולכן הם אלה שמטים את הכף. לפיכך, ל"נאום המלך" היתה עדיפות, כיוון שהוא בנוי בראש ובראשונה על תצוגות משחק מהסוג שכל סטודנט לדרמה שלומד את "ריצ'רד השלישי" יכול לחלום עליהן, וזאת בניגוד ל"הרשת החברתית", שבו איכות כתיבת הדיאלוגים היתה בולטת יותר מרמת הביצוע שלהם.

      נטלי פורטמן (AP , Mark J. Terrill)
      הנאום שלה היה מלא ענווה והוקרת תודה, אבל האמת שגם משעמם נורא. נטלי פורטמן (צילום: AP)

      נוסף לכך, "נאום המלך" נהנה מרגשי הנחיתות של האמריקאים מול ההיסטוריה וההדר הבריטים. זה נשמע פשטני, אבל מה לעשות שזה נכון: חזקה ככל שתהיה הוליווד לעומת התעשייה הדועכת שמעבר לאוקיינוס, היושבים בניו יורק ובלוס אנג'לס פשוט עושים במכנסיים מול כל דמות קולנועית עם כתר על הראש. דיוויד פינצ'ר ודארן ארונופוסקי יכולים להמשיך להפגין וירטואוזיות, אבל זה לא יעזור להם: כל עוד שאין מלך באמריקה, הסרטים שלהם תמיד יבואו בעמדה נחותה לעומת הדרמות על ארמון בקינגהם. "הרשת החברתית" הוא אולי הסרט הכי עדכני של התקופה, אבל למרבה האירוניה הוא סבל בטקס האוסקר הזה מתסבוכת הנפש הכי עתיקה באמריקה.

      ולמרות כל זה, יהיה נחפז לתייק את אוסקר 2011 תחת הכותרת "אסון תרבותי". קודם כל, כי הדמוניזציה ל"נאום המלך" מופרזת. נכון, זה לא סרט טוב, אבל זה גם לא סרט רע. נוסף לכך, כיוון שהוא שובר קופות בארצות הברית ובאי הבריטי, אי אפשר להגיד שהממסד סטה כאן לחלוטין מרצון הקהל.

      חשוב מזאת, אמנם צוות "נאום המלך" חוגג כעת בהוליווד עד צאת הלילה, אבל לא בטוח שלזכייה שלו יהיו השלכות לטווח הארוך. אחרי הכל, לפעמים דווקא אלה שמסיימים מאחורי המנצח בתוכניות ריאליטי הופכים למפורסמים הכי גדולים שיוצאים ממנה, וזה גם מה שקורה לעתים באוסקר. ב-2005, למשל, "התרסקות" הימם את "הר ברוקבק" באופן שערורייתי, אבל כפי שמעיד אופי הסרטים האמריקאים שהיו מועמדים השנה לפרס, למפסיד היתה השפעה גדולה יותר על הוליווד מאשר לזוכה המאושר, ואפשר לשער שזה גם מה שיקרה הפעם.

      נאום המלך (GettyImages)
      יחגגו כל הלילה, אבל בחתונה של וויליאם וקייט כבר נשכח מהסרט. טום הופר, במאי "נאום המלך", חוגג עם כוכבו, קולין פירת (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      ובמילים אחרות – נו, אז "נאום המלך" זכה באוסקר, אז מה? גם אם היה מפסיד את הפסלון לסרט הטוב ביותר, זה לא היה מונע מהוליווד להמשיך לתת תשומת לב לבית המלוכה, בדיוק מאותה סיבה שההפסד של "פייטר" בקטגוריה הזו לא יגרום מהתעשייה להתנער מדרמות איגרוף. אלה פשוט נושאים טובים מכדי לוותר עליהם, כך שבראייה עתידית, זה לא משנה אם הסרט נגע בזהב או רק דיגדג אותו. בהתאם לכך, ההשפעה של "הרשת החברתית" וחבריו על הקולנוע ועל התרבות בכלל כבר גדולה מכדי שפרס כזה או אחר יחליש מעוצמתה.

      אז בקיצור, היה כיף כתמיד להמתין לטקס במשך חודשים, והיו בו כמה רגעים נחמדים יותר והרבה רגעים נחמדים פחות, וכמה זכיות מוצדקות ולא מעט עוולות. אבל גם אחרי כל מה שקרה הלילה באולם קודאק, אפשר לומר כי הסטודנט המצוי לקולנוע יצא מהחורף האחרון כשבוערת בו תשוקה דווקא לעשות סרטים כמו "ברבור שחור" ו"אומץ אמיתי". את "נאום המלך", לעומת זאת, נשכח כבר באפריל הקרוב לקראת החתונה של וויליאם וקייט. אז לילה טוב הוליווד, ולהתראות ב-2012. אפשר כבר לחתום על זה שמריל סטריפ תקבל בשנה הבאה אוסקר על הופעתה כמרגרט תאצ'ר, לא?