פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ארץ ציורי הפרא: מצעד סרטי אנימציה למבוגרים

      מהפסיכדליה של "צוללת צהובה" ועד הפוסט-טראומה של "ואלס עם באשיר" - לרגל יציאתו של "רנגו", נזכרנו בעוד כמה סרטי אנימציה שהתאימו בעיקר למבוגרים

      "שלגייה ושבעת הגמדים", הלהיט של וולט דיסני מ-1937, נרשם בדפי ההיסטוריה משתי סיבות: הוא היה סרט האנימציה הארוך הראשון, והוא קיבע בתודעת הצופים את האנימציה כנחלתם של המשפחות. אין בעצם סיבה מובנית שסרטים מסוג זה יפנו בהכרח לזאטוטים, אבל ההצלחה ההיסטרית של "שלגייה" הרגילה את הצופים לכך שאם יבואו ליצירות מונפשות הם יקבלו מעשיות קלילות עם תכנים תמימים, ובדרך כלל זה מה שקרה.

      עם זאת, לאורך השנים לא מעט קולנוענים ויתרו על שחקנים בשר ודם בלי לזנוח את העומק ואת הבגרות. "רנגו" ההזוי והמתוחכם, שמגיע בסוף השבוע הקרוב לבתי הקולנוע ומתגלה כמתאים יותר לסטלנים ו/או לעכברי סינמטקים מאשר לתלמידי יסודי בחופשה, הוא הדוגמה האחרונה לכך. זוהי רק חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של סרטי אנימציה מופתיים, שדיברו להורים ולדודים יותר מאשר לזאטוטים.

      אין הכוונה לסרטים מסוגם של "צעצוע של סיפור 3" או לכל יצירה אחרת שבעיקרון נועדה לילדים, אבל היו בה מספיק איכויות כדי לענג גם צופים בשלים יותר, כי אם לסרטים שמלכתחילה הופקו במחשבה על הקהל הבוגר, ולפעמים היו אף כה בוטים וקיצוניים שחלה עליהם הגבלת צפייה. הנה כמה מהבולטים שבהם.

      צוללת צהובה (1968)

      השבוע הוחלט להחזיר למגירה את התוכניות להרים הפקה מחודשת של "צוללת צהובה", וזאת לאחר שהאולפנים איבדו אמונה בכדאיות הכלכליות שלה. וכך, נותר רק לצפות שוב בגרסה המקורית של הסרט, שאיפשרה לביטלס להפליג רחוק עוד יותר במסע שלהם בעקבות גבולות היצירתיות. נוסף לערך שלו בהקשר המוזיקלי, היתה ל"צוללת צהובה" גם חשיבות בדברי ימי הקולנוע: הוא היה בזמנו סרט האנימציה הארוך הראשון מזה שנים בממלכה המאוחדת ובמערב אירופה בכלל, ולכן מיטב האנימטורים בסביבה קפצו על ההזדמנות לעבוד בו. הדבר הפך אותו למיש-מרתק של סגנונות שונים ומשונים, וחשוב מכך - לתצוגת תכלית מלאת תשוקה של פצצות כישרון שסוף כל סוף קיבלו הזדמנות להתפוצץ על המסך. הדוגמה הטובה ביותר לכך היתה בהזיה הפסיכדלית המופלאה שליוותה את "Lucy In The Sky With Diamonds", והוכיחה שיש סרטי אנימציה שמתאימים יותר לילדי פרחים מסוממים מאשר לילדים בחופשה.

      המלך והציפור (1980)

      אמנם "המלך והציפור" אינו מוכר לקהל הרחב מחוץ לצרפת, אבל הוא נחשב פולחן במדינה, וגם היתה לו השפעה עצומה על אנימטורים מחוץ לה - הייאו מיאזאקי ("המסע המופלא"), למשל, ציין אותו כמקור השראה מהותי. לאנימציה העדינה של הסרט היה אחראי פול גרימו, אבל השם הבאמת מעניין מאחוריו היה המשורר ז'אק פרוור, שכתב את התסריט על פי אגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן. פרוור לקח את האגדה של אנדרסן על הציפור שמסייעת לרועה צאן ולמנקה ארובות לגבור על מלך מרושע ולממש את אהבתם, ויצר ממנה מעשייה שהיתה רומנטית, פיוטית ונצחית לא פחות מהשירים שלו.

      כשהרוח נושבת (1986)

      הסרט האולטימטיבי על נזקי השואה הגרעינית אקטואלי כרגע יותר מאי פעם, אבל הוא מצמרר גם בלי קשר להתפתחויות ביפן. רגע לפני תום המלחמה הקרה, בשעה שכל משפחה בריטית עוד הכינה את עצמה לאפוקליפסה אפשרית, תיאר הבמאי ג'ימי מורקמי את סיפורו של זוג מזדקן שנופל קורבן לאסון שכזה. הדרך שבה הוא עשה זאת היתה מספיק אכזרית ופרטנית כדי שנבין באיזו מידה יכול המין האנושי להטיל הרס על עצמו, אבל היה בה גם מספיק חסד וחמלה כדי שנמשיך לחשוב שמגיע לו להינצל מהכחדה.

      קבר הגחליליות (1988)

      ונעבור מסרט אנימציה נבואי על זוג המנסה לשרוד אסון שעלול להתרחש בעתיד לסרט אנימציה היסטורי על זוג החווה זוועה שקרתה באמת - במקרה זה, מדובר בילד יפני ובאחותו הקטנה, והם מחפשים מפלט לאחר שאיבדו את ביתם בהפצצות האמריקאיות בזמן מלחמת העולם השנייה. רוג'ר אברט, המבקר החשוב בארצות הברית, קבע ש"קבר הגחליליות" ראוי להיחשב אחת מן היצירות הקולנועיות המלחמתיות הגדולות בכל הזמנים גם אם מכלילים את אלו שיש בהם שחקנים בשר ודם, וקשה לחלוק על דבריו - אכן, מדובר בחוויה רגשית נדירה בעוצמתה, שגורמת לצופה למרר בבכי וגם לגחך על כל מי שחשב שאנימציה היא עסק לזאטוטים בלבד. אגב, הסרט מגיע מבית היוצר של אולפני ג'יבלי המהוללים, אבל לא נעשה בידי מיאזאקי, הנציג המפורסם ביותר שלהם, כי אם בידי איסאו טאקאהאטה, שמאז לא שיחזר את ההצלחה.

      עיר החתולים (1986)

      "פריץ החתול", שיצר ראלף באקשי ב-1973 לפי קומיקס של רוברט קראמב, היה אבן דרך קולנועית בגלל התכנים שלו, שהיו בוטים יחסית לכל סרט, קל וחומר כזה על חתול מונפש. אך למען האמת, "פריץ החתול" לא היה מוצלח משום בחינה, ומעבר לפריצת הדרך שבו, אין לו ערך כשלעצמו. לפיכך, אם חפצה נפשכם בסרט אנימציה לקהל בוגר בכיכובם של החיות הפרוותיות מוטב לכם לפנות ל"עיר החתולים", הקומדיה ההונגרית המתארת מאבק בין חתולים ועכברים בדרך מקברית שוודאי היתה השראה לאיצ'י וסקרצ'י מ"משפחת סימפסון". הסרט כמעט ואינו מוכר ברוב מדינות העולם, אבל הוא היה להיט בהונגריה ובמזרח-אירופה בכלל, ומהווה עדות לפורות, הייחודיות והברק של תעשיית האנימציה באזור.

      סאותפארק - הסרט (1999)

      ארצות הברית היא אולי ארץ החופש ומקדש חופש הביטוי, אבל היא גם ממלכת הפוליטקלי-קורקט, ולכן יש בקולנוע שלה מעט סאטירה פוליטית נשכנית באמת. יוצאת דופן היא הגרסה הקולנועית של "סאותפארק", שבה הכריזו מאט סטון וטריי פרקר מלחמה על קנדה והוכיחו שוב כי האנימציה יכולה לפעמים לאפשר ליוצרים ללכת בכיוונים חתרניים וניסיוניים שקולנוע עם שחקנים בשר ודם אולי לא היה יכול להרשות לעצמו להתקרב אליהם. למען האמת, יש לציין כי סרט זה מצחיק ומבריק הרבה פחות מלא מעט פרקים של הסדרה הטלוויזיונית, ועדיין הוא הקומדיה האנטי-מלחמתית הטובה ביותר מאז "מרק ברווז".

      ריאן/שיקגו 10 (2004, 2007)

      עוד לפני "ואלס עם באשיר" נעשה סרט תעודה שהוכיח כי האנימציה מאפשרת לקולנוע הדוקומנטרי לחדור בצורה מעמיקה לתודעה ולזיכרון. היה זה "ריאן", סרטו הקצר זוכה האוסקר של כריס לנדרת מ-2004 על האנימטור האגדי ריאן לרקין, שאיבד את כל נכסיו הרוחניים והממשיים בשל התמכרותו לקוקאין. שלוש שנים לאחר "ריאן" הגיע סרט תעודה נוסף באנימציה, והפעם באורך מלא - "שיקגו 10", שהציג את מאבקם של הפנתרים השחורים ברשויות האמריקאיות. בכל נסיבות אחרות, מסמך כזה עלול היה להתגלות כמסכת של ראשים מדברים וקטעי ארכיון, אבל הבמאי ברט מורגן השתמש באנימציה כדי להפוך אותו ליצירה מסעירה.

      פפריקה (2006)

      כמובן שאפשר להרכיב רשימה שלמה של סרטי אנימציה למבוגרים על טוהרת הקולנוע היפני - מ"קבר הגחליליות" שכבר ציינו, דרך "אקירה" ועד "קאובוי ביבופ" וסרטים רבים שקהל המעריצים הגדול שלהם מורכב מרובו מצופים בוגרים. מכל אלה, בחרנו כאן דווקא ב"פפריקה" משתי סיבות: קודם כל, מפני שהדרך שבה הוא מתאר כיצד מדענים חודרים לחלומותיהם של אנשים בישרה למעשה את כל הרעיונות שכריסטופר נולן יפתח ב"התחלה". חשוב מכך, במאי הסרט, סטושי קון, הלך באוגוסט האחרון לעולמו והוא בן 47 בלבד, וזו הזדמנות להוקיר את זכרו של מי שהיה אחד היוצרים הגדולים בעולם האנימציה, ולבטח היה ממשיך לחדש ולהבריק בתחום.

      פרספוליס (2007)

      והנה עוד סרט שאקטואלי במיוחד בימים אלה, והפעם על רקע התהפוכות במזרח התיכון, אבל כמובן שהוא אפקטיבי בלי קשר למקום וזמן. על פני השטח, העיבוד של מרג'ן סטראפי לנובלות הגרפיות שלה עוסק אמנם בהתבגרותה בצל התמורות הפוליטיות באיראן, אבל הנושא האמיתי שלו הוא יכולתו של הדמיון האנושי לחלץ אותנו מכל מצוקה, וסטראפי מתארת באנימציה פשוטה אך מלאת מעוף ונשמה כמה יפה יכול להיות הדמיון הזה. "פרספוליס" זכה בהערכה עולמית רבה, כולל פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ומועמדות לאוסקר בקטגוריית האנימציה, והדבר הוביל יוצרים איראנים נוספים ללכת בדרכו - אחד המתחרים המדוברים ביותר בפסטיבל סאנדנס האחרון, למשל, היה "The Green Wave", סרט תעודה באנימציה על המאבק בין משמרות המהפכה למתנגדי המשטר.

      ואלס עם באשיר (2008)

      שנה לאחר "פרספוליס" הגיע לפסטיבל קאן סרט אנימציה נוסף שהפך לשיחת היום, והפעם הוא נעשה קצת מערבה מטהרן. מדובר כמובן ב"ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, שבדומה ליצירה המוערכת של סטראפי היה מועמד גם הוא לאוסקר, בקטגוריית הסרט הזר במקרה זה. התהודה הבינלאומית של הסרט היתה כה גדולה, שאפשר לשכוח כי הוא גם אבן דרך בדברי ימי האנימציה הישראלית ובכלל בהיסטוריה של העיסוק שלנו במלחמה ובטראומה. עתה מצלם פולמן את סרטו החדש, "כנס העתידנים", שבו הוא משלב בין שחקנים בשר ודם ואנימציה ומדגיש מחדש כי גם במזרח התיכון יודעים שאנימציה יכולה להיות הדבר הרציני ביותר בעולם.

      שלישיית בלוויל/אמן האשליות (2003, 2010)

      בצד "צעצוע של סיפור 3" ו"הדרקון הראשון שלי", התחרה השנה על האוסקר גם "אמן האשליות", המעשייה היפהפייה של סילבן שומה, שהוא כשלעצמו אמן האשליות הגדול ביותר שפועל היום בשפה הצרפתית. סרטו זה לא הופץ בישראל, אבל לפני שמונה שנים יכולנו לראות כאן את "שלישיית בלוויל" השובב פרי עטו, שהיה גם הוא מועמד לאוסקר. שני הסרטים שונים זה מזה, אבל בשניהם הפגין שומה מידה דומה של שקדנות ושל שאר רוח, והוכיח כי בזכות האנימציה הוא יכול לחלץ את הקולנוע הצרפתי מן הקיבעון שלו ולסחוף אותו למקומות מופלאים.

      סרטי סטופ-מושן

      במקרה של אנימציית הסטופ-מושן, שיוצרת אשליה כי האובייקט נע בכוחות עצמו, כמעט כל הסרטים מיועדים למבוגרים יותר מאשר לילדים. הסיבה לכך היא שהעבודה על היצירות הללו דורשת זמן רב פי כמה מאשר על סרטי אנימציה רגילים, ולכן הם בדרך כלל מלאכת מחשבת אמנותית יותר מאשר מוצר מסחרי, וכן שצורת העשייה הזו בדרך כלל מובילה לתוצאות עדינות ואיטיות שלקהל הבוגר קל יותר להעריך.

      כמו כן, העובדה שלא כל אחד סתם יכול לשרבט סרט סטופ-מושן מובילה לכך שכמעט כל יצירה שנעשתה בצורה זו היתה פנינה: בין השאר, איפשרה לנו הטכניקה הזו להתענג על "אליס" הסוריאליסטי של אשף הסטופ-מושן הצ'כי יאן שוונקמייר, על "מרד התרנגולים" וסרטי "וואלס וגרומיט" של ניק פארק, על "הסיוט שלפני חג המולד" ו"חתונת הרפאים" בהפקת טים ברטון, על "מר שועל המהולל" של ווס אנדרסון וגם על סרט חצי-ישראלי אחד, "9.99" שביימה טטיה רוזנטל בהפקה אוסטרלית על פי סיפוריו של אתגר קרת.

      למרות כל הסרטים הללו, עדיין נותרו אנשים שיש להם דעות קדומות נגד אנימציה. כפי ש"רנגו" וקודמיו מוכיחים, ההפסד כולו שלהם.