פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פטל הזהב: הטראש בקולנוע הישראלי

      אבי טולדנו מחקה את האחים מרקס, אסי דיין את מונטי פייתון ואורי פסטר את "מלחמת הכוכבים" – לאורך השנים, השאפתנות של הקולנוע הישראלי הולידה שלל סרטי טראש. כתבה שלישית בסדרה

      אפשר להאשים את הקולנוע הישראלי בהרבה דברים, אבל אי אפשר להגיד שחסרה בו שאפתנות. וכך, לאורך השנים ניסו היוצרים המקומיים ללכת בשלל כיוונים סגנוניים, לעורר מחשבה ולהביא לשינוי פוליטי, לייבא לארץ את הז'אנרים המצליחים של הקולנוע העולמי, ובכלל לקבל השראה מיוצרים קלאסיים או בני זמנם מעבר לים.

      את כל זה הם עשו ברצינות גמורה, אבל הבעיה היא שהביצוע שלהם לא תמיד היה חלק, בלשון המעטה. הפער בין הכוונות להוצאה לפועל הוא הגורם מספר אחד לפאתטיות, והפאתטיות מובילה בדרך כלל לטראש. מכל זה משתמע כמובן שהתעשייה הישראלית הניבה לא מעט סרטים שהצחיקו בלי להתכוון לכך, ופורים הוא הזדמנות להיזכר בסרטים שכאלה.

      הרשימה אינה כוללת יצירות שנעשו לפני שנות השמונים, כי הקולנוע הישראליהיה אז בחבלי הלידה שלו וזה לא הוגן לבוא בטענות למי שעדיין לא עומד על הרגליים. היא גם לא מציגה את הסרטים של ימין מסיקה ואבי ביטר, כי זאת לא חוכמה לרדת עליהם וכי האמת שכמה מהם לא רעים בכלל, וגם אין בה ייצוג לעמוס גיתאי וחיים בוזגלו, מפני שהם סתם מטרות קלות ומובנות מאליהן. אך אל דאגה, גם בלי כל אלה, התעשייה המקומית היטיבה לספק תפריט עשיר מספיק בשביל לקיים מרתון צפייה מבדח בפורים.

      .

      הדרך לעין חרוד (1990)

      העיבוד של דורון ערן לרומן האפוקליפטי של עמוס קינן הוא אסון כשלעצמו, אבל לא בהכרח נלעג יותר מיצירות פוליטיות נוספות שנעשו בישראל באותה תקופה או מסרטיו האחרים של ערן. שני דברים מייחדים אותו ומקנים לו מקום ברשימה שכזו: קודם, פעורה בו תהום גדולה במיוחד בין היומרה להיות התשובה הישראלית ל"פרנהייט 451" ובין רמת עשייה שהזכירה מדוע השמאל הישראלי היה מחוץ לשלטון 15 שנה. חשוב מכך, הוא מציג ליהוק שמבקר הקולנוע אורי קליין הגדיר פעם כאחד הביזארים בתולדות הקולנוע בכלל: מצד אחד, טוני פק, בנו של גרגורי פק, אחד הפעילים הליברליים הגדולים בהיסטוריה של הוליווד, שחירף את נפשו מול ניקסון, מקארתי ורייגן, ומצד שני לא אחרת מאשר אלסנדרה מוסוליני, הנכדה של הדוצ'ה, שזה כאילו שמישהו היום ילהק לסרט את הבת של ג'יין פונדה בצד הבן של שרה פיילין.

      הירושה (1992)

      מיד לאחר קדם האירוויזיון הופיע אבי טולדנו ב"נבחרת החלומות" והכריז כי פיצח בזמנו את הנוסחה לזכייה באירוויזיון – טענה קצת משונה לאור העובדה שהוא בעצם מעולם לא זכה בתחרות. לכל הפחות, טולדנו לא טען שגילה גם כיצד לקטוף את האוסקר, והרי במקרה הטוב הוא היה יכול לזכות בפרס הראזי על הופעתו ב"הירושה" של אמנון רובינשטיין (הבמאי, לא השר והסופר).

      למעשה, הסרט כולו היה יכול להתחרות בכבוד על הפרס, שכן בבואו לעשות כבוד עם המורשת של יהדות מרוקו הוא בעיקר המיט בושה על הקולנוע הישראלי כולו והוכיח שאין כאן די משאבים כדי ליצור דרמות תקופתיות. הדוגמה הטובה ביותר לכך הגיעה בסצנה שבה נקלע טולדנו לקרב חרבות במאה ה-16, והתוצאה היתה כה קומית עד שמבקר הקולנוע שמוליק דובדבני כתב כי היא מצחיקה לא פחות מ"לילה בקזבלנקה" של האחים מרקס.

      אודות המוניטין (2001)

      הקולנוע הישראלי שאף במשך הזמן ליצור מקבילות לאומיות לפליני, ברגמן, אנטוניוני וכיוצא בזה. בדרך כלל זה לא עלה יפה, וזה היה גם גורל הניסיון של יורם כסלו להיות מעין רוברט אלטמן תל אביבי. סרטו זה שאף ליצור פסיפס של דמויות וסיפורים כדי לדון בשאלות העמוקות ביותר של החיים, אבל כמו בסרטי טראש מקומיים אחרים, גם כאן התוצאה עילגת עוד יותר משהיתה יומרנית. למעשה, אין בסרט ולו משפט אחד שמנוסח כמו שצריך וגם לא דמות אמינה אחת, וצילום הווידאו החובבני הדגיש עוד יותר את המרחק בין אלטמן לכסלו.

      עם זאת, בדומה לקולנוען האמריקאי, הצליח הבמאי הישראלי לגייס כאן אנסמבל מכובד של שחקנים, שלאור מצבה של התעשייה בזמנו לא היתה להם ברירה אלא לשחק בסרטים כאלה. את החבורה הוביל אסי דיין, ושלוש שנים לאחר מכן הוא בעצמו ביים את אחד הקוריוזים המעיקים ביותר בהיסטוריה הקולנועית המקומית – "הבשורה על פי אלוהים". שם, ביקש דיין ליצור גרסה דוברת עברית של "בריאן כוכב עליון" אבל התגלה דווקא כקומדיה הכי מביכה מאז "בית ספר לשוטרים מתחילים 7: המשימה מוסקבה".

      מלך של קבצנים (2007)

      יש סרטים שצריך לראות כדי להבין עד כמה הם גרועים, ויש כאלה שדי במשפט אחד כדי להסביר את גודל הזוועה שלהם גם למי שלא ראה ולו שנייה מהם. זה המקרה של "מלך של קצבנים", שמספיק לדעת כי יוצרו אורי פסטר ניסה לרקוח גרסה יהודית של "לב אמיץ" כדי להבין במה מדובר. לולא מל גיבסון היה אנטישמי גם ככה, הוא ודאי היה הופך לכזה ולו רק בגלל הצפייה בסרט.

      למען האמת, סביר להניח שכל אפוס תוצרת הארץ על מאבקם של יהודי מזרח אירופה במאה ה-16 היה יוצא מעט מגוחך – מה לעשות, סרטים היסטוריים זה יותר התחום של הוליווד ועברית תקופתית אף פעם לא נשמעה טוב על המסך. אך הדרך שבה פסטר הוציא לפועל את האפוס הזה הפכה אותו לקיקוני במיוחד. כל אחד מן האלמנטים האמנותיים בסרט מעורר השתאות במובן הרע של המילה, ובעיקר בולטת העובדה שכל גיבוריו הופכים את סדר המשפטים, מה שהוביל את המבקר יאיר רוה לכתוב שהם נשמעים כמו יודה. וכך, מה שהיה אמור להיות הגרסה האשכנזית של "לב אמיץ" הפך לפארודיה על "מלחמת הכוכבים".

      כשניטשה בכה (2007)

      ולסיום, מקום של כבוד מגיע לסרטי הטראש שנעשו בידי ישראלים מעבר לים – מאלה שהגיעו מבית היוצר של מנחם גולן ויורם גלובוס ועד אלה שמופקים בימינו בידי דני דימברוט, אבי לרנר, בועז דווידזון וחבריהם. בתוך כל זה, בולט במיוחד "כשניטשה בכה", העיבוד של פנחס פרי לרב-המכר המשובח של אירווינג יאלום. כרגיל, מה שמבדל דווקא את הסרט הנ"ל הוא הפער בין הביצוע ליומרה – במקרה דנן, השאיפה להביא לידי ביטוי את הממדים הפסיכולוגיים והפילוסופיים שבספר ושבדמותו של ניטשה בכלל.

      כבר בדקות הראשונות של הדרמה, שבהן מפציע כוכב הזבלונים האולטימטיבי ארמנד אסנטה כשהוא חמוש בשפם סטייל דודו זר וצווח במבטא מעושה "גוד איז דאט!", ברור לצופים כי הסרט הזה יוביל את ניטשה לשקול מחדש את מושגי האדם העליון שלו. בדקות שלאחר מכן גורם "כשניטשה בכה" לקהל לצלול עוד יותר במעמקי התהום הקיומית שעליה הפילוסוף דיבר תדירות, וזכורים ממנו במיוחד המבוכות שבהופעתה של מיכל ינאי ושבניסיון של פרי לחקות את סצנת השיא של "תותי בר". ובמילים אחרות – ניטשה בכה, אנחנו צחקנו.

      .