עוד לפני שנבחרה להדליק במהלכו משואה, אפריל היה חודש משמעותי בחייה של ציפי שביט. זה החודש שבו נולדה, ב-2 באפריל 1947; וזה גם החודש בשמו נקרא "אחד באפריל", הסרט האחרון בו כיכבה, שגם התגלה כמשונה בקריירה שלה - ובכלל כאחד מן המוזרים בתולדות הקולנוע הישראלי.
כדי להבין מאיפה הקוריוז הזה נולד, נחזור קצת אחורה. שנות השבעים היו תור הזהב של הקולנוע הישראלי: רצף של להיטים, שריסקו את הקופות בארץ ונכנסו לפנתיאון, וחלקם אף זכו לתהילה בינלאומית. העשור שלאחר מכן, לעומת זאת, היה ההפך מכך.
כידוע, הסוגה המצליחה ביותר אצלנו באותה תקופה היתה סרטי המתיחות. חוקי האבולוציה של הז'אנר קובעים כי לאחר תקופה מסוימת יגיע שלב הפארודיות עליו, וכך קרה ב-1989, עם "אחד באפריל".
הרעיון של המפיק דורון ערן ושל הבמאי מנחם זילברמן היה כפול: ליצור פארודיה על להיטי המתיחות, שהמאפיינים שלהם כבר היו מוכרים אז בכל בית, ולעשות זאת במסגרת של פנטזיה לכל המשפחה, ז'אנר שמסיבות שונות, רובן תקציביות, מעולם לא פרח פה. הדוגמה האחרונה לכך היתה "גיבור בעננים" עם יובל המבולבל, שהתרסק בקופות.
השילוב התמוה הזה הוליד את "אחד באפריל", המתהדר באחד מסיפורי המסגרת מרחיקי הלכת שנראו על המסכים כאן. העלילה מתרחשת בארץ המסטיק, בה חיות שתי נסיכות - הטובה, בגילומה של ציפי שביט, והרעה בגילומו של ספי ריבלין. שתיהן נולדו באחד באפריל, ומדי שנה חוגגות את יום הולדתן בתחרות הרת גורל, שהזוכה בה תשלוט במשך שנה בממלכה הקסומה.
מטרת התחרות היא להוציא לפועל כמה שיותר "שיגועים", שכולם מתגלים כפארודיות על מתיחות מוכרות. למשל, מנקה רחובות מכה במטאטא עוברי אורח תמימים.
האספקט המוזר מכל הוא חבר השופטים שמכריע בתחרות, ונראה כאילו יצא מהפתיח של "מלהולנד דרייב". מדובר במעין קוורום, המתכנס ב"עולם הבא", ומורכב כולו מקומיקאים שחוזים בהטרלות השונות, אוכלים ללא הרף ומתפקעים בצחוק מקריפ. מגלמים אותם, בין השאר, זילברמן עצמו, רולנדה שגרן ויגאל שילון, שלאורך כל הדרך לא עושה דבר מלבד לבלוס עוגת קצפת. מאוחר יותר, יצהיר כי "ייתכן ש'אחד באפריל' זה הסרט הישראלי הגרוע ביותר מעולם".
על האיכות אולי אפשר להתווכח. אפשר גם להתפלמס האם "אחד באפריל" הוא פולחן או סרט נשכח - מצד אחד, יש מי שזוכרים ומוקירים אותו, ומצד אחר, אין לו כמעט אזכורים ברשת. דבר אחד בטוח: בזמן אמת, הוא הצטרף לרשימה ארוכה של כישלונות קופתיים תוצרת בית שהיו באותו עשור ועוד יהיו בעשור הבא. הפופולריות של ריבלין ושביט היתה אז בשיאה, אבל זה לא סייע למשוך קהל. 8,139 איש בלבד רכשו כרטיס כדי לצפות בו.
בין הצופים המעטים הללו היה גם אורי בן עזרא, קולנוען ולשעבר עורך ערוץ הקולנוע הישראלי. "ראיתי את הסרט כילד", הוא נזכר בצמרמורת. "זה היה בקולנוע שלום בפתח תקווה. היה בו יציע, אבל האולם היה ריק מלבדי ובני הדודים שלי. מרגע שהסרט התחיל, הבנתי שמשהו לא מסתדר לי בו. הוא פשוט היה מוזר מדי. בדיעבד, אני יכול להגיד שזה סרט עם הרבה רגעים יפים, ואפילו עם חשיבות היסטורית מסוימת. כשערכתי את הערוץ, שיבצתי אותו לא פעם. במסגרת זאת גם יצא לי לשוחח עליו עם ציפי, והיא אמרה לי שכל הזמן מזכירים לה אותו, ושהוא מאוד אהוב".
גם איציק רוזן, חוקר קולנוע ומרצה באוניברסיטת חיפה, זוכר היטב את הסרט. "'אחד באפריל' היה מעין גיים ציינג'ר בשבילי. ציפי שביט היא מבחינתי לא מצחיקנית לילדים, אלא הג'ינג'ית המטורפת שהביאה את הג'ננה לספי ריבלין בסרט ההזוי הזה. הוא נרשם אצלי בדברי הימים של הקולנוע הישראלי בעיקר בגלל הדינמיקה הקומית המטורללת בינה לריבלין, שמפגין כאן תצוגה של טירוף מוחלט. נתנו לשניהם קארט בלאנש להתפרע כמה שבא להם, וזה מקנה ליציאה הזו רגעים של גאונות קומית נדירה במחוזותינו. נוסף לכך, נראה לי שזה סרט סטלנים קלאסי שהקדים את זמנו לפחות בעשור, אם לא יותר".
גם בלי צריכת סמים, התוצאה נראית כמו הזיה אחת גדולה - כאילו שדיוויד לינץ' ביים סרט מתיחות כשהוא נוסע באוטו גלידה. כל זה, בערכי הפקה נמוכים גם יחסית לקולנוע הישראלי באותם שנים, וברמת עשייה מפוקפקת. מנחם זילברמן היה קומיקאי גדול, אבל חסר ניסיון כבמאי, והדבר ניכר, אם להשתמש בלשון המעטה.
"הסרט לא מתבייש להפגין עילגות קולנועית ברמות קיצוניות ונדירות", מחמיא רוזן. "אם מתייחסים אליו כתוצר לכאורה מקצועי, שנעשה למטרות רווח כלכלי - מדובר בזוועה שלא מהעולם הזה. החפיפניקיות ניכרת בכל פריים ופריים בסרט הלא קשור לכלום הזה, וזה נפלא! דוגמה קלאסית לסרט כל כך רע עד שהוא כבר נהיה סוג של טוב, ולא רק בפרספקטיבה, אלא בזמן אמת".
מה שלא פחות מפוקפק אך הרבה פחות משעשע הוא הרמיזות המיניות שמגיחות בסרט לקראת סופו. אף שהוא לכאורה מיועד לכל המשפחה, "אחד באפריל" לא חף מן הפוגענות המאפיינת את הקולנוע הישראלי, כזו שבעידן ה-MeToo נראית בלתי מתקבלת על הדעת.
וכך, הנסיכה הטובה מוקפת בחבורת ילדים וגם בנערה אחת, שבמהלך הסרט מקבלת מכתב הערצה. לרגע עולה האפשרות שהוא נשלח אליה מדן בן אמוץ, שנודע בניהול רומנים עם קטינות, אבל אז אומרת לה אחת הדמויות - "את גדולה מדי בשבילו". ברגע אחר וסימפטי עוד פחות, שביט והפמלייה שלה מתחזים למלצרים כדי לשגע לקוחות במסעדה, ואותה נערה מפלרטטת עם לקוח מבוגר ממנה בצורה מינית מפורשת.
לעומת זאת, דווקא המילים של שיר הנושא, אותם כתב זילברמן עצמו, נראות מתקדמות להפליא (וחסרות קשר לסרט) - "אבא הוא לא תמיד הגבר / האמא היא לא תמיד אישה / הילד הוא לא תמיד הפתי / ילדונת היא לא תמיד טיפשה". מאחורי המוזיקה עמד יצחק קלפטר, שאפילו בנסיבות כל כך אזוטריות, הפליא כהרגלו לכתוב לחן גאוני.
נוסף לכך, ואפילו לא בהפוך על הפוך, קל למצוא עוד כמה נקודות לזכותו של "אחד באפריל". אפשר הרי לספור על כף יד אחת את כמות הסרטים הישראלים שפרקו כל עול, וזה אחד מהם. יש בו ממד מסתורי ומהפנט שלא מובן מאליו למצוא בקולנוע, למשל בסצינת הסיום, בה מכריזה שביט כי "הכל היה חלום", וכשהיא נשאלת מי חלם את החלום, שוברת את הקיר הרביעי, מביטה היישר למצלמה ומפנה אצבע אל הצופים.
ואולי חשוב מכל, זה בעצם הסרט היחיד שלפחות ניסה לתת ביטוי לכישרון הקומי של שביט, שכמעט לא הופיעה בקולנוע לפני כן, ולא הופיעה בו בכלל לאחר מכן. גם מי שנחשבת לאחת הקומיקאיות הגדולות שהיו כאן בעשורים האחרונים, ואף זכתה להרים בשל כך משואה, לא זכתה למצות את כישרונה על המסך הגדול. ככה זה בתעשייה המקומית, שמעדיפה להסליל שחקניות לתפקידים דרמטיים, לרוב טרגיים, וכמעט ולא הפיקה סרטים קומיים בכיכובן של נשים.
בהקשר זה, יש להזכיר את האנקדוטה הכי מפורסמת לגבי הסרט, שהפכה בזמנו לפוסט ויראלי בקבוצת הפייסבוק "עובדות לא חשובות": את אחת מן הילדות בפמלייה של שביט מגלמת ילדה ישראלית-אמריקאית בשם נטשה בראונשטיין, שלימים תעבור לארצות הברית ותתפרסם בשם נטשה ליון, כוכבת "אמריקן פאי", "כתום זה השחור החדש" ו"בובה רוסית", בין השאר. באמריקה לא מדליקים משואות, אבל יש קצת יותר אופציות לקומיקאיות.