הו בייבי: "ג'סטין ביבר: הסרט" - חוויה מרתקת ומהנה

התגובה המיידית לקיומו של סרט תעודה על פועלו של ג'סטין ביבר, "Never Say Never" בשמו הרשמי והמלא, היתה חשדנית ואף עוינת, וכזו היתה גם התגובה למראה ולמשמע מעריצותיו הצווחניות המתועדות בו. ואכן, יש משהו קצת מרתיע במחזה של אלפי בנות המאבדות שליטה לנוכח אליל הנעורים המוזיקלי וצווחות בקולי-קולות, אבל אם הן לא יודעות לשמור על פרופורציה, אז שלכל הפחות המבקרים של תופעת הביברמניה ישמרו עליה.

אחרי הכל, גרופיות צווחניות הן לא דבר חדש בעולם המוזיקה – הרי גם הביטלס גרמו לעדר של בנות טיפש-עשרה לאבד את קולן, ומיותר לציין שאיש לא מזלזל היום באף אחד משני הצדדים במשוואה ההיסטרית הזו. אמנם מן הסרט מצטייר כי הסגידה לביבר מגיעה לרמות כמעט דתיות, וזה עוד יותר מרתיע ואפילו אולי קצת מפחיד, אבל גם כאן אין שום דבר חדש. הרי הביטלס היו הראשונים לומר שהם מפורסמים יותר מישו, לא?

ההקבלה ההיסטורית בין ארבעת המופלאים לביבר יכולה גם להפחית מרמות העוינות כלפי הסרט על אודות הנער הקנדי. עיקר הביקורות המקדימות נגד "Never Say Never" נובעות מהטענה שלא מדובר ביצירה קולנועית כי אם במוצר חסר בושה, שאינו אלא בורג קטן במכונת קידום משומנת. אולי זה נכון, אבל הרי גם כשהביטלס עשו בזמנו סרטים זה היה בשביל לחזק את הפופולריות שלהם, והיום אף אחד לא מבטל את הערך הקולנועי של "לילה של יום מפרך" ודומיו.

כאקורד אחרון בחילול הקודש, יש לציין מכנה משותף נוסף בין הרקורד הקולנועי של הביטלס ושל ביבר – הרבה מעבר לחשיבותו המוזיקלית, "לילה של יום מפרך" נרשם בדפי ההיסטוריה מפני שהיה מהראשונים לייבא לבריטניה את הפיתוחים הסגנוניים של הגל החדש הצרפתי. בהתאם לזאת, "Never Say Never" עשוי גם הוא בטכניקות הקולנועיות החדשניות ביותר, ובעיקר מיטיב לנצל את הסגולה המרכזית של טכנלוגיית התלת-ממד העכשווית: היכולת לנטוע בצופים את האשליה שמה שקורה על המסך נמצא במרחק נגיעה מהם.

זה רק יאה שביבר ינצל כך את הפוטנציאל שבאשליה התלת-ממדית. הרי כפי כמתואר בסרט, אחת הסיבות לעובדה שכל כך הרבה בנות אוהבות דווקא את ביבר ודווקא עכשיו היא שהמוזיקאי רותם לטובתו את האשליה הדומה הקיימת ברשתות החברתית.

וכך, אחת מחסידות ביבר הרבות שמתראיינות לסרט מספרת כי היא צייצה לו מאה פעם ביום אחד. הודות לטוויטר, היא יכולה להרגיש שהוא מקשיב לה, שאולי פעם הוא גם יענה לה ושהוא חלק מהחיים שלה. אך זו אשליה כמובן, בדיוק כמו התלת-ממד, וכשם שהיד שלו לא תצא לפתע מהמסך, כך היא גם לא תקבל לפתע הודעה פרטית ממנו.

יש עוד סיבות לכך שביבר והסרט עליו מבטאים היטב את רוח הזמן. אולי מהותי מכל, הנער הקנדי היה המוזיקאי הראשון שפרץ דרך היוטיוב עד כדי הפיכה לכוכב המונים בינלאומי. "Never Say Never" מודע לחשיבות של זה, ובהתאם לכך מקדיש לצינור הווירטואלי רבות מדקותיו – כולל את רגעי הפתיחה שלו. הוא עושה זאת בצורה מבריקה ויזואלית, הממחישה מחדש כיצד בעידן שלנו התהילה נולדת בלחיצת עכבר, אבל גם אחרי שהיא גדלה לממדים מפלצתיים, תמיד נמצאת לכאורה במרחק הקלקה מכולנו.

הסרט מצליח לשקף את ארצות הברית של ימינו גם במובן רחב יותר, שמעיד על החברה בכללותה. המתח שעליו בנויה כעת אמריקה בא לידי ביטוי בפער בין הא-מיניות, הפוריטניות וערכי המשפחה שמייצג ביבר ובין ההשתחררות המינית שהוא בכל זאת מעורר במעריציותיו. המתח הזה משתקף גם בעובדה שביבר הוא מצד אחד מן האמנים החביבים על הפנאטיות הנוצרית ועל הרפובליקאים האדוקים, אבל מצד אחר, לאורך כל הקריירה שלו הוא שיתף פעולה עם אמנים אפרו-אמריקאים בסדר הגודל של אשר ובויז טו מן.

וכך, ביבר הוא סמל לאמריקה המתקדמת ורבת-הצבעים של אובמה, אבל גם לזו השמרנית והלבנבנה של מפלגת התה. בסיכומו של דבר, לפחות כפי שהסרט מתאר זאת, דמותו התמימה של ביבר מכילה בתוכה רבים מן ההתפתחויות והניגודים שמסעירים כרגע את העולם בכלל ואת ארצות הברית בפרט. לכן, אם מישהו ירצה לדעת בעתיד באיזה מין מציאות חיינו ב-2011, "Never Say Never" יהיה נקודת פתיחה לא רעה לשם כך.

אך מעבר להבט התיאורטי הזה, "Never Say Never" מספק חווית צפייה אפקטיבית בעיקר מפני שהוא מצליח לרגש במובן הטהור ביותר של המילה, וזאת בלי קשר לסוג הסרט או למושא התיעוד שלו. הסיבה לכך היא שהבמאי ג'ון צ'ו משכיל לטוות כאן בצורה עדינה ומעוררת הזדהות את הקשר בין ביבר למעריצותיו, וחשוב מכך – לתאר באופן נוגע את המפגש ביניהם.

הדוגמה הטובה לכך היא בסצינה החזקה בסרט, שבה ביבר מבצע את הריטואל הקבוע שלו – הוא בוחר במהלך ההופעה נערה אקראית, מושיב אותה במרכז הבמה, רוקד סביבה ושר לה.

רק אחת ממיליון תזכה להגשים את הפנטזיה כאילו שג'סטין מדבר ללבה, וזו המעריצה שבפנינו. אפילו שהאשליה נשברת לרגע בלבד, ברת המזל מרגישה הכי מאושרת בעולם, והקהל שמח איתה.

הסיבה לכך היא שצ'ו מתאר את הרגע בדרך כזו, שזה לא משנה אם אנחנו צופים בחסידה אדוקה שמתייחדת עם ביבר, בגרופית שמתחבקת עם ג'ון לנון או באוהד שמקבל חתימה מליונל מסי. אנחנו מתרגשים פשוט כי זה יפה לראות משהו כל כך יפה.

זוהי סצינה מוצלחת גם מפני שהסרט לא לוחץ בה יותר מדי על בלוטות הרגש. בכלל, כל המעורבים בעשייתו מקפידים להימנע מפאתוס ולאורך הדרך לוקחים את עצמם בקלילות, ממש כפי שעשו יוצרי "לילה של יום מפרך". אין ב"Never Say Never" אירוניה ועודף מודעות, שכן הדברים הללו זרים לביבר הרומנטיקן, אבל גם אין בו זחיחות וחשיבות עצמית.

כל זה עוזר להגביר את האמפטיה כלפי הסרט ולהפוך את הצפייה בו לנעימה. דווקא עובדה זו עשויה להגביר את ההתנגדות העקרונית כלפיו, שכן מבקריו יאמרו כי מדובר בעצם בנמר בעור של כבש – תשדיר תעמולה שנועד לגרום לנו להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את ביבר, ואולי כתוצאה מכך אפילו להוריד את האלבום שלו ולקנות כרטיס להופעתו.

אבל יש משגה בסיסי בסברה הזו: אם יש דבר אחד ש"Never Say Never" רב המעלות לא מצליח לעשות, זה לגרום למוזיקה של ביבר להישמע טובה יותר. וכך, מי שאהב אותה קודם לכן אולי יאהב אותה עכשיו פי כמה, אבל מי שסלד ממנה או נותר אדיש כלפיה לא יתמכר אליה בעקבות הצפייה. המוזיקה של ביבר זה דבר אחד והסרט עליו זה דבר אחר, ותגידו מה שתגידו על הדבר הראשון, אבל כלשעצמו, "Never Say Never" הוא מוצר קולנועי מרתק ומענג.

השאלה עתה היא לאן ביבר יתקדם מכאן, ואם נחזור לנקודת ההתחלה, לא בטוח שהוא יתפתח קולנועית ומוזיקלית כמו הביטלס. שונאיו ודאי יקוו שהוא יתרסק מקצועית, יתמכר לקוקאין ויסתבך בפלילים כדי שאפשר יהיה לעשות עליו סרט טלוויזיה ביוגרפי עסיסי יום אחד, אבל ספק אם גם זה יקרה. אז מה כן יהיה?

האמת היא שכיאה ליצירה אמביוולנטית, "Never Say Never" לא מפזר הרבה רמזים לגבי עתידו של ביבר. אולי עוד נשמע עליו הרבה, ואולי הוא ייעלם ויישאר בתור סתם זיכרון. לכל הפחות, הסרט הזה דואג להנציח אותו כזיכרון מתוק.