קשה לבחור סצנה אחת מתוך "המכונה", הסרט התיעודי אודות משינה ששודר אמש (שני) בערוץ yes דוקו, שתמחיש עד כמה הוא מרתק וכואב בו זמנית. זו יכולה להיות השיחה של הלהקה עם מנהל העסקים שלה והמפיק שוקי וייס, שבו הסולן יובל בנאי מתקשה להאמין שחברות התקליטים לא רוצות להשקיע באלבום חדש של הלהקה המצליחה בתולדות המוזיקה הישראלית. זה יכול להיות אחד מאינספור הריבים, העקיצות, הניגוחים והטחינות שחברי הלהקה מחליפים ביניהם באופן שהוא מושך ודוחה בו זמנית. וזה פשוט יכול להיות הרגע שבו יובל בנאי אומר "לא בא לי עכשיו להופיע, מה לעשות" שיסביר עד כמה התיעוד הזה חשוב להבנת האווירה לא רק במשינה, אלא ברוק הישראלי הגוסס.
מבין כל הרגעים האלו, ברור מה לא צריך להיות הרגע המגדיר של הסרט, שכצפוי הוא כרגע המדובר ביותר מתוכו: הדיון בלהקה סביב המוזיקה המזרחית הוא באמת לא העיקר כאן. נכון, הקטץ' פרייז שהמציא יובל בנאי ("מוזיקה מסופלסת") מבריק וקליט, אבל הסטת הדיון סביב מה ש"המכונה אומר על משינה 2011 תהיה החמצה, וזאת מכמה סיבות. א', עם כל הכבוד, ליובל בנאי מותר אחרי 25 שנים בטופ של המוזיקה הישראלית, עם הופעות מול הקהלים הגדולים ביותר שיש כאן, להגיד מה שבא לו. ב', ושוב עם כל הכבוד, הדיון הזה צבוע, מטופש ומשעמם: עומר אדם יופיע בקיץ בקיסריה, משינה מתקשה לפי הסרט להחליט על ליין בס בשיר שגם ככה נשמע בינוני. ההפרדה היא מוחלטת וההשוואה כבר לא עניינית. עכשיו אפשר לדבר ברצינות על הדברים החשובים באמת.
אל תפספס
גם אם "המכונה" מייצג רגעים מאוד מסוימים בחצי השנה בה ליוותה הבמאית אלה בלוך את משינה, מבחן התוצאה הופך את התיעוד לאמיתי ואותנטי. לאור היחסים המעורערים בין חברי הלהקה כפי שאלו נצפים בסרט, אפשר להבין כיצד נוצר אלבום כל כך דל וחסר השראה כמו "יהלומים בשמיים", שהמחלוקות סביבו מקבלות משקל רב בסרט. "יהלומים בשמיים" נשמע כמו אלבום של פשרה רפה בין סולן שמאיים ללכת הביתה מול גיטריסט מוביל שפשוט אין לו כוח, כשברקע מתופף עקשן (איגי דיין) ובסיסט וקלידן שכבר מבוגרים מדי בשביל כל הקטע הזה.
ככלל, שמו של הסרט הוא השם המדויק והיפה ביותא לתיאור התיעוד הקשה והמדכא של משינה 2011. ראשית, השם הוא כמובן סירוס של "ריקוד המכונה", כי אין שום דבר שמזכיר ריקוד בסרט הזה. שנית, כשמצד אחד יובל בנאי מודיע לחברי הלהקה שהולכים לעבוד ביום שדפש מוד מופיעים בישראל כי ארגון המורים הזמין וזה שווה כסף ומצד שני גילויי החיבה בין חברי הלהקה כל כך מינימליים, מתקבל הרושם שאכן מדובר במכונה שעובדת ובין חלקיה מחברים חוטים רופפים למדי.
רוב הסיכויים שהמציאות פחות אפורה, אבל הקולנוע הישיר ונטול הקריינות של "המכונה" לא משקר: משינה היא לא הלהקה השמחה ששינתה את המוזיקה הישראלית בשנות ה-80 והסעירה אותה בשנות ה-90. האווירה שסביבה נוצרו שירי מופת כמו "למה לי פוליטיקה עכשיו" ו"תתעורר" איננה ולכן גם החומרים של משינה מאז התאחדה ב-2005 כל כך חלשים.
"המכונה" הוא כרגע הדובדבן שבתעשיית הדוקו המוזיקלי בישראל, תעשייה שהתפתחה באופן נפלא בעשור האחרון ובמיוחד בשנתיים האחרונות, בזכות סרטים כמו "נופל וקם" על שב"ק ס' (שדומה מאוד ל"המכונה" בחזונו הקודר כלפי משמעות הצלחה במוזיקה הישראלית) ו"גם כשעיני פקוחות" על גבריאל בלחסן. צריך להצדיע למשינה על שהתמסרו למצלמה ולא פחדו לחשוף את הרגעים הכה לא נעימים הרבים שמפוזרים לאורך הסרט ולקוות שאף אמן לא יקבל רגליים קרות בגלל השיח הציבורי הבעייתי לו הסרט זוכה עד כה.
הסיבה לכך היא שגם אם חלקים מסוימים ומכריעים בקריירה של משינה רלוונטיים למצבה כיום אך לא נכללים בסרט (אסון ערד, למשל, נעדר לחלוטין לעומת אזכורים של כישלון האלבום השני ו"מפלצות התהילה"), "המכונה" מעביר סיפור קוהרנטי ומרשים על הבעייתיות שיש בכל להקה שמשלבת בין שאיפה לאמנותיות, בין חברות לעסקים כלכליים, בוודאי בהרכבים שקיימים 25 שנים. מכאן, נראה שהדרך היחידה לצאת ממסלול ההתנגשות עליו משינה נמצאת עם עצמה היא רק אלבום מופת ולאחריו סרט נוסף על החבורה המסובכת הזו.