מדשדשות: על "מחוברות 2"

אחרי אינפלציית ה"אנשים בסיטואציות כאילו טבעיות" שהסנפנו בחודשים האחרונים – "האח הגדול", "בקרוב אהבה", "המשפחה" – צריך בכלל לתהות האם יש לנו עדיין כוח לכל זה. החיטוט העצמי, החשיפה שמתענגת על עצמה, הדרמות האישיות שבדרך כלל אמורות לעניין רק אותך ואת הפסיכולוג שמקבל כסף בשביל להתעניין – יש לנו די משל עצמנו, את הפעקעלע שלכם תשאירו על כתפיכם במטותא. אלא, כמובן, אם מדובר בפורמט של "מחוברות" ו"מחוברים" – הם הצליחו לזקק את נוזלי הגוף המצחינים לכדי נקטר טלוויזיוני, לפחות ברוב הפעמים.

מה שהבינו בינתיים בליהוק הפורמט של "מחוברים"/"מחוברות" הוא שלא מספיק לדוג דמויות "צבעוניות" – המחוברים צריכים להיות רהוטים לחלוטין, בעלי עומק ובגרות שמאפשרים להם חיבוטי נפש מילוליים וחושפניים, והזדקקות לתיעוד נרקיסיסטי. או כמו שנאמר – כשל לואיס אדרי (שלא הצליח לייצר שום עניין או סימפטיה) כבר לא יחזור על עצמו.

ב"מחוברות 2", שיצאה אתמול (ראשון) לדרך בערוץ HOT3, לכאורה אין כשלי ליהוק – ננה שרייר המסעדנית; מיקה קרני הזמרת; שיר נוסצקי העיתונאית ובת הזוג של הבמאי רגב קונטס; דינה אברמסון העיתונאית הדתייה; והילי עמנואל, אמנית תל אביבית צעירה. כולן חובבות דיבור על עצמן, כולן מתמסרות למצלמה, ועדיין - מצפייה בכמה מהפרקים הראשונים של "מחוברות 2", נראה שהליהוק הצליח רק באופן חלקי.

ננה שרייר היא אחת מהנשים היפות ביותר בארץ: מלאת חיים והומור, כנה וחשופה בלי וולגריות והחיים שלה הם לונה פארק של הפתעות. דינה אברמסון היא המרעננת הרשמית של "מחוברות", דתייה סקרנית ומתוקה ששואלת שאלות שמקשות לה על החיים, הולכת בדרך משלה מבלי להתנצל, וקורן ממנה אור שאי אפשר לשבוע ממנו. גם הילי עמנואל, הצלע האנונימית ביותר בחמישייה, היא הברקה – המונולוגים שלה מצחיקים וחמודים (בעיקר בהמשך כשהיא לא בוכה), והיא מצליחה להיות אמנית-תל אביבית-אבודה למחצה מבלי להיות קריקטורה.

את כל אלו אי אפשר לומר על מיקה קרני ועל שיר נוסצקי, השתיים שמשלימות את החמישייה התיכף-הכי-מפורסמת. קרני, שנמצאת על פרשת דרכים רוחנית, מתנסחת כמו קלישאה של רוחניקית שמחרפנת את סביבתה – וגם סיפור החיים המעניין לכשעצמו שלה נשאר ברמת הדיווח ולא החוויה. עם שיר נוסצקי, הסיפור סבוך אפילו יותר. היא נכנסה על תקן האישה הציידת הבטוחה במיניות שלה, לא ביישנית מול מצלמה, וכמו שהיא מעידה על עצמה – "נרקומנית של אהבה". בפועל, היא פשוט לא מעוררת אמפתיה, שלא לומר מעוררת אנטגוניזם. חמור יותר מזה – נדמה שגם בהפקה בחרו לקחת אותה אל המקום הזה: כאשר היא מדברת בקלילות בפרקי ההמשך על "הריון לא רצוי ככאב גרון – לוקחים כדור וזה עובר", הדביקו לה פסקול של הפתיח לסדרה "דקסטר". אם אפילו בהפקה מכוונים שנחשוב שהיא סוציופתית, איזה סיכוי כבר משאירים לה או לנו?

אחרי ש"מחוברים" הסתיימה בפיצוץ – תרתי משמע – ודורון צברי היוצר והבמאי הודיע שנמאס לו לבחוש באינטנסיביות בחיי אלו שתרמו את גופם לתיעוד, לקחה ג'ולי שלז לידיה את מושכות "מחוברות 2", והנה התוצאה לפניכם. "מחוברים" הצליחה להיות הרבה יותר מתוכנית טלוויזיה, ופלרטטה בין ה"אמיתי" לסיפורי, בין תיווך אדם ליצירת דמות, ובין ההווה המשודר להווה המציאותי. צברי הוכיח בה שלפעמים המציאות היא התסריט הכי הזוי, הכי מופרך והכי סימבולי שאפשר לדמיין.

אך צברי גם הבין את הסוד קסמה של הסדרה. הוא הגדיר בזמנו את המוטו שלו – הוא אינו מלהק, הוא מתאהב במחוברים שלו, והתפקיד שלו בהמשך הוא לשכנע אותנו שהאהבה הזו נוגעת גם לנו. כדי שנוכל להכיל את העליות והמורדות הנפשיים, את השמחות והכאבים הגדולים יותר ופחות, כדי שיהיה אכפת לנו בכלל – מוכרחים להתאהב. ובכך, גם כשהיה קשה, "מחוברים" הצליחה ובענק.

המבחן האמיתי של "מחוברות 2" יהיה בבימוי – מי הוא זה שמספר לנו את הסיפור, ואיך הוא עושה את זה. אצל צברי גם כאשר היית אבוד בתסבוכת הרגשית שלך מול הדמויות, ידעת שיש מי שמנווט את הספינה לחוף מבטחים כזה או אחר. כרגע, תחת הקברניטה ג'ולי שלז, הספינה עדיין מתנדנדת, ולא ברור אם בסופו של עניין תעגון איפה שהוא ונצליח לעשות את מה שאנו זקוקים לו – להתאהב עד מעל לראש.