פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משכך זאבים: איך הפכה "כיפה אדומה" הארוטית ל"ירח אדום" הפוריטני?

      איך הפכה "כיפה אדומה" מסאטירה אירוטית למעשייה מתחסדת? "ירח אדום", העיבוד הקולנועי הטרי של האגדה, מספק הזדמנות לגלות את התשובה

      "'דמדומים' פוגש את 'כיפה אדומה'" - כך מגדיר את עצמו "ירח אדום", שמגיע בסוף שבוע זה לבתי הקולנוע בארץ, ובעצם זה לא אומר הרבה. כולנו יודעים למה הכוונה ב"דמדומים", אבל למה מתכוון הסרט כשהוא אומר כי קיבל השראה מ"כיפה אדומה"? אחרי הכל, האגדה עברה גלגולים שונים ומשונים לאורך הזמן, וכל גרסה שלה היא סיפור בפני עצמו. למעשה, התהפוכות הללו היו כל כך גדולות ומהותיות שהמסע שעברה המעשייה הזו הפך לסמל של התמורות הספרותיות והחברותיות במאות שנות קיומה.

      המסע מתחיל בצרפת של סוף המאה ה-17, התקופה שבה חיפש הסופר וחבר האקדמיה הצרפתית שארל פרו דרך ליצור סאטירה ממזרית על האליטות. הוא מצא את מבוקשו במעשייה שלכאורה עסקה בילדים וגם פנתה אליהם, אבל בעצם כוונה דווקא למבוגרים מן המעמד הגבוה. כדי ללעוג על מנהגם של אלה לנצל צעירות תמימות מן הפרובינציה, העמיד פרו במרכז האגדה "ילדת כפר קטנה, הכי יפה שאפשר להיות". אותה ילדה, שלבשה כיפה אדומה מפני שהצבע הארוטי הלם אותה יותר מכל, נתקלת בזאב בדרכה להביא מנחה לסבתה, ומשלהבת את יצריו במידה כזו שהוא נחפז לרוץ לביתה של הקשישה האומללה, ולטרוף אותה כדי שיוכל לארוב במיטתה לנערת חלומותיו.

      זו אכן מגיעה, והזאב מפתה אותה להתחכך בגופו. אין מדובר כאן בפרשנות חתרנית לטקסט של פרו, כי אם בציטוט ישיר מתוכו. "תניחי את העוגה ואת הצנצנת הקטנה של החמאה על הארגז ובואי לשכב איתי", אומר הזאב לכיפה אדומה באגדה המקורית, והיא מתפשטת ועושה זאת. אם כל זה לא מספיק, הרי שפרו גם מדגיש כיצד הילדה התמימה נדהמת מ"אורך" איבריו של מי ששוכב בצדה.

      אז, בסיכומו של סשן השאלות-תשובות המפורסם בהיסטוריה של הספרות, זועק הזאב "כדי שאוכל לאכול אותך", בולע את הטרף הקל ומסיים את השתלשלות העניינים. כן, פשוט כך – בגרסה המקורית של "כיפה אדומה", אין צייד ואין ישועה, ולא הגיבורה ולא הסבתא שלה זוכות להינצל. הן נעלמות לעד בבטנה של החיה התאוותנית, בלי סיכוי לסרט המשך.

      איור מהגרסה של שרל פרו (Creative Commons)
      "בואי לשכב איתי". מתוך האיור לגרסה המקורית של האגדה (צילום: Creative Commons)

      מובן כי הגרסה שרובנו מכירים של האגדה שונה מזו הארוטית והברוטלית של פרו – אחרי הכל, בניגוד לסוף המאה ה-17, בימינו כבר לא רואים בעין יפה סיפורים על בוגרים שתוקפים מינית ילדות, גם אם יש להם כוונות אירוניות. השלב הראשון בתהליך הההתרככות של "כיפה אדומה" הגיע ב-1821, עת האחים גרים הגרמנים הציגו גרסה שלהם למעשייה, שהיתה שונה בהרבה מן הווריאציה הצרפתית. הסיבה לשוני היתה התמורות החברתיות: בימיו של פרו, לא היו כותבים טקסטים לילדים ובטח שלא מנסים לחנך אותם דרכם. אך בעידן של האחים גרים, בעקבות התפתחות מערכת החינוך, כבר היה צורך בכתיבה שכזו ונוצר גם ביקוש לכך שתהיה דידקטית.

      וכך, לקחו האחים גרים את הסיפור הבסיסי על הילדה התמימה והזאב הרשע, ניכשו ממנו את העוקץ הסאטירי והמירו אותו בערך פדגוגי. הם ניטרלו מן המעשייה את המיניות ואת האירוניה, אך למרות הקיצוץ הזה, האגדה שלהם היתה ארוכה בהרבה. הסיבה לכך היתה שהשניים שמו דגש על הקשר המשפחתי ההדוק בין הסבתא, בתה ונכדתה והוסיפו דמויות חדשות, ובראשן הצייד רב-התושייה. חשוב מכל, הם החליפו את הסיום האכזרי, הקצר והקולע של פרו בהפי-אנד ארכני, פרטני ופוריטני, שהידהד בו מוסר ההשכל של היצירה כולה.

      בהתאם למסר זה, ילדות תמיד חייבות לשמוע בקול אמן ובכל מקרה בשום פנים ואופן אסור להן לקבל הצעות מגברים, אחרת הן ימצאו את עצמן בבטנו של זאב, ויהיו שיאמרו – אחרת הן ימצאו את עצמן נושאות בעצמן זאב קטנטן בבטנן. אם כך, פרו השתמש באגדה כדי לשעשע מבוגרים, אך האחים גרים נעזרו בה כדי להזהיר את קהל הילדים שלא להשתעשע יתר על המידה.

      איור של כיפה אדומה מגרסה מאוחרת (Creative Commons)
      בלי סקס, אפילו בלי יין. איור לגרסה מודרנית של "כיפה אדומה" (צילום: Creative Commons)

      אך מעודנת ככל שתהיה הגרסה של האחים גרים, עדיין נשאר בה ממד אלים, וכיאה לאכזריות של המאה ה-19, היה בה בין השאר תיאור פרטני של הדרך שבה חותך הצייד את בטנו של הזאב ושל הצורה שבה כיפה אדומה ממלאת אותה באבנים גדולות. לעומת זאת, העיבודים שנעשו לאגדה במאה השנים האחרונות הקפידו להשמיט ממנה כל דבר שעלול לפגוע לכאורה בנפשו של הקורא הצעיר, וזאת במחשבה שמה שהתאים לזאטוטים של אז לא מתאים לילדים של היום.

      כך, למשל, בעיבוד המודרני של יצחק אבנון לאגדה, הזאב קופץ מן החלון ובורח ברגע שנכנס הצייד, בלי שיש צורך אפילו לדרוך את הרובה. בגרסאות אחרות אפילו טרחו להמיר את ה"יין ועוגה" שכיפה אדומה אמורה להביא לסבתה ב"חלב ועוגיות", וזאת כדי שהקוראים הרכים בגיל לא יחשבו חלילה לשמח את לב זקני המשפחה באלכוהול.

      אך יותר מאשר בטקסט, ההבדלים בין הגרסאות השונות של "כיפה אדומה" אולי באים לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר באיורים שנלווים אליו. במקור של פרו, הציור שפיאר את המעשייה תיאר כיצד הזאב וכיפה אדומה חולקים מיטה אחת. אך מכאן והלאה, הדימויים דאגו להבהיר באופן חד-משמעי שלא היה מגע פיזי בין השניים, ולפיכך שמו ביניהם חוצץ: הזאב שוכב במיטה, אך הילדה התמימה נמצאת מחוץ לה. הציורים העכשויים גם הקפידו לדלג על העיקר ולא להמחיש כיצד החיה מטילה יראה על בני האדם ואיך אלה משיבים לה מלחמה שערה, ובכך השכיחו עוד יותר את העובדה ש"כיפה אדומה" היה בתחילה סיפור על אימה וזימה.

      מתוך הסרט ירח אדום (יח"צ)
      מוסר ההשכל: שמרו על הבתולין עד החתונה. מתוך "ירח אדום" (צילום: יח"צ)

      אז איפה אפשר למקם את "ירח אדום" בתוך כל זה? האמת היא שאיפשהו באמצע, שכן מדובר בסמטוחה אחת גדולה. בדומה ל"אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון, שלקח את שמו מהפרק הראשון בסדרה של לואיס קרול אך קיבל את ההשראה בעיקר מספר ההמשך, "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם", גם מוצר זה עושה מעין מיש-מש בין הגרסאות.

      בהתאם לזאת, יש בסרט הטרי כמה אלמנטים שהיו קיימים אך ורק אצל פרו, למשל דגש היתר על הצבע האדום, שכמובן אינו אלא אלגוריה למחזור המסמן את התבגרותה המינית של הגיבורה. כמו כן, "ירח אדום" מחזיר לסיפור את דמויותיהם של חוטבי העצים, שהצרפתי הקפיד לשלב בעלילה. האחים גרים העלימו את הדמויות הללו, אך הסרט זקוק להן, שהרי הוא מבקש להפוך את האגדה לפנטזיית התבגרות רומנטית סטייל "דמדומים" - משימה שמצריכה למצוא לגיבורה מושא תשוקה נחשק כלשהו, ואין כמו חוטב עצים מסוקס כדי למלא את המשבצת הזו.

      עם זאת, "ירח אדום" דומה יותר לגרסה של האחים גרים בכמה נקודות, כולל זו המהותית מכולן – ההטפה להתנזרות מינית. בהתאם לכך, הסרט משתמש בזאבים הרעבים לטרף (או אנשי-הזאב, ליתר דיוק) כדי להראות איך בכל פעם שמתעוררים יצריה הסקסואליים של הגיבורה, עומדים חייה בסכנה פיזית, ולכן מוטב לה פשוט לשמור על תומה. כאן טמונה גם נקודת המפגש בין שני מקורות ההשראה של הסרט, האגדה הקלאסית וסדרת "דמדומים" העכשווית, שמעבירה מסר דומה באמצעות האינטרקציה בין ערפדים ובנות אנוש בתולות. כך, אפשר לומר למעשה כי "כיפה אדומה" של האחים גרים, "ירח אדום" ו"דמדומים" דרים תחת אותה קורת גג פוריטנית. ומכל זה משתמע כי אמריקה של היום שמרנית כמו גרמניה של המאה ה-18, ובטח פחות משוחררת מצרפת של המאה ה-17.

      דמדומים 3: ליקוי חמה (יח"צ)
      הבן הרוחני של האחים גרים, האח הרוחני של "ירח אדום". מתוך "דמדומים 3: ליקוי חמה" (צילום: יח"צ)

      בהתאם לכך, סביר להניח כי אם במאית "ירח אדום", קתרין הרדוויק, היתה מתארת כיצד הזאב שוכב עם כיפה אדומה ואז טורף אותה, מעט צופים באמריקה היו שוקלים אפילו לבוא לראות את הסרט. למעשה, אפשר לתאר שאף אחד אפילו לא היה מסכים להקרין אותו. שארל פרו ודאי מצחקק בקברו על כך שאנחנו כבר לא יודעים להעריך סיפורים עסיסיים, אבל לכל הפחות הוא יכול להתנחם בכך ש"ירח אדום" התרסק בקופות.

      אך הכישלון הזה הגיע מאוחר מכדי לעצור את רכבת העיבודים המחודשים לאגדות שדוהרת כרגע בטירוף בין גבעות הוליווד. וכך, כבר בשבוע הבא נזכה לראות בארץ את "Beastly", המעתיק את עלילת "היפה והחיה" לתיכון בן זמננו, ובהמשך הדרך יגיעו בין השאר גם גלגול מודרני של "הנזל וגרטל", ולא פחות משלוש גרסאות טריות של "שלגייה". כל הנ"ל מבטיחים להיות "אפלים", וזאת כדי שלא יצטיירו כילדותיים בפני קהל היעד שלהם, המורכב ברובו מתלמידי תיכון. אך האם יש סיכוי שאחד מן הסרטים הללו באמת יהיה נאמן לרוח הקודרת של האגדות המקוריות, או שמא שוב נקבל מוצר מבולבל ומסורס כמו "ירח אדום"? נדמה שזו שאלה רטורית. אחרי הכל, הוליווד של היום כבר לא תרשה לכיפה אדומה לעלות על מיטתו של הזאב.