גמדים וענקים: "נומיאו ויוליה" - מבריק

כפי שהוכיחו האוסקרים של "שייקספיר מאוהב", "נאום המלך" ולהיטים אחרים, תעשיית הקולנוע באי הבריטי יכולה להתבסס על מורשת תרבותית עשירה בהרבה מאשר זו שיש להוליווד, וכשהיא עושה זאת, אין לאמריקאים סיכוי לנצח אותה. יוצרים של סרטים עם שחקנים בשר ודם שנעשו בממלכה המאוחדת נהנו מהפריבילגיה הנ"ל מזה עשרות שנים, אבל יצירות האנימציה שהופקו בה כמעט ולא שלפו את הקלף המנצח. עתה מגיעה קומדיית האנימציה "נומיאו ויוליה", ובונה את עצמה סוף כל סוף על שלושה דברים שיש רק לבריטים.

שלושת הדברים הללו הם וויליאם שייקספיר, ובעיקר המחזה "רומיאו ויוליה" פרי עטו; אלטון ג'ון, ושרשרת להיטי הפופ שכתב; וגם האקסצנטריות החיננית שמאפיינת את אורח החיים הבריטי, הבאה לידי ביטוי בין השאר בחיבה הלאומית לגמדי דשא.

כדי לשלב בין השלושה, מעתיק הסרט את עלילת "רומיאו ויוליה" מוורונה של פעם לאנגליה של ימינו. בהתאם לכך, הוא מגולל את סיפורן של שתי חבורות גמדי דשא שכנות, האחת אדומה והאחרת כחולה, שמפרידה ביניהן גדר אחת ובעיקר עוינות גדולה. אך למרות ההפרדה הזו, פורחת האהבה בין גמדה אדומה אחת וגמד כחול אחד, והם מתעקשים לממש את תשוקתם למרות כל הדעות הקדומות, ההגבלות והאיסורים, ועושים כך כשעיניהן בורקות לצלילי פזמוניו הרומנטיים-סכריניים של אלטון ג'ון (שגם השתתף בהפקת הסרט).

כל זה עלול היה להתגלות כמשונה, שלא לומר פרוורטי, ואולי גם כסתם גימיק שנמתח יתר על המידה. אך בסיכומו של דבר מתגלה "נומיאו ויוליה" כהברקה, והסיבה לכך היא שהסרט עובד בכל שלושת האספקטים שעליהם נבנה.

ראשית, "נומיאו ויוליה" מענג בתור מעין מיוזיקל של אלטון, שמציג בו כמה מלהיטיו העל-זמניים וגם שני שירים חדשים ומוצלחים ומשכיל לחבר אותם היטב לעלילה.

שנית, הוא מהנה בתור קומדיה על המוזרויות הבריטיות, משהו סטייל תשובת האנימציה ל"להעיר את נד" ודומיו, ומצליח לברוא יקום אלטרנטיבי וייחודי בחצרות הבתים שבממלכה. וכך, בעידן שבו סרטי אנימציה רבים דומים זה לזה ונראים כמו סתם מוצרים מהוקצעים, "נומיאו ויוליה" מבדל את עצמו עם הרבה אופי ושאר רוח. הרבה מכך נזקף לזכות צוות המדבבים המרשים, שמשתרע מאמילי בלנט ומגי סמית ועד אוזי אוסבורן ומייקל קיין, וכולם בו נשמעים כאילו הם עושים חיים משוגעים.

שלישית, דווקא בגלל שדמויותיו המאובנות כה תמימות, מצליח "נומיאו ויוליה" להסוות בתוכו אלגוריה חזקה על הקלות שבה נוצר מעגל שנאה מיותר ועל הקלות שבה אפשר לשבור אותו. בכלל, יחסית למיוזיקל רומנטי שנועד לילדים, גמדי הדשא אכזרים זה לזה בצורה די קיצונית, והסרט מתאר את המלחמה ביניהם באופן מפורט ונטול פשרות. אולי העובדה שהגיבורים עשוייים מאבן מאפשרת לבמאי קלי אסבורי להשתולל כך, שהרי בהינתן והדמויות שלך לא מדממות אלא סתם נשברות לחתיכות, נוח הרבה יותר להציג מלחמה חסרת רחמים.

אסבורי מעצב את רגעי הפעולה הללו בתנופה כמעט עוצרת נשימה, והם משתווים ברמתם לסצינות האקשן הטובות ביותר בסדרת "צעצוע של סיפור". הדבר מסייע לסרט לשמור על מתח לאורך כל 80 דקותיו, והופך אותו למרתק בעיני ילדים ובוגרים כאחד, מה שמסביר את הישגיו הקופתיים המפתיעים בקופות ארצות הברית. אם כך, בסיכומו של דבר "נומיאו ויוליה" הוא ביצוע נכון של רעיון עתיר פוטנציאל, שעלול היה להתחרבש בידיים הלא נכונות אך נפל בידי יוצרים שהוציאו ממנו כמעט את המיטב.

עם זאת, יש לסרט חולשה מרכזית אחת, והיא הממד הרומנטי שבו. "נומיאו ויוליה" אינו מצליח לעורר מספיק חיבה כלפי שתי הדמויות שבשמן הוא נקרא, ולפיכך גם אין לנו מספיק מוטיביציה להחזיק אצבעות לסיפור האהבה שלהן. הסיבה הראשונה לכך היא שבאופן תמוה למדי, פניו של נומיאו עוצבו בצורה כעורה וזעופה, ואפילו יחסית לגמד דשא הוא אינו מושך.

סיבה מהותית יותר היא שאנחנו לא יודעים מספיק על הדמויות כדי שנוכל להזדהות עימן ולהבין אותן – מה הן מחפשות בחיים? מה הן מוצאות זו בזו? מה עוד הן עושות חוץ מלהתאהב במושא התשוקה הלא נכון? אפשר לומר שזה מוגזם לבקש לדעת דברים כאלה על גמדי דשא, אבל "נומיאו ויוליה" הרי מצפה מאיתנו שנתייחס אליהם כמו לבני אדם, אז רק מתבקש שנדרוש זאת. ובכלל, הסרט כה מוקפד ועשיר בשאר האספקטים שלו, שאין סיבה לתת לו הנחות והיה עליו לעצב את הדמויות הראשיות בצורה מלאה יותר.

ייתכן והזנחה זו נובעת מכך שיוצרי "נומיאו ויוליה" לא הבינו עד כמה הסרט ייצא קרוב לשלמות ואיזה להיט הוא יהיה, ולכן לא טרחו לסגור את כל הפינות. לכל הפחות, זה משאיר מקום לשיפור בסרט האנימציה הבריטי הייחודי הבא, יהיה אשר יהיה. מחזמר עם דובי צעצוע על פי "חלום ליל קיץ"? אופרת רוק בפלסטלינה על פי "מקבת"? "נומיאו ויוליה" מוכיח שאלה לא רעיונות רעים בכלל.