מקובל להתייחס למוזיקה של Hurts כ"מוזיקת אייטיז", כלומר גם אם היא נוצרה כולה במאה ה-21, האווירה, הסאונד וכמובן הפרפורמנס שלהם מבוסס על הרכבים בולטים מאותו עשור. המקרה של Hurts הוא מקרה נדיר שבו הקלישאה הזו נכונה, כיוון שבאמת, שנים ארוכות שלא נצפתה כזו מחווה מקיפה לכמעט כל הז'אנרים הבולטים של העשור מהניאו-רומנטיקה של Spandau Ballet למשל, דרך הסינת-פופ של דפש מוד ועד השמאלץ של פול יאנג; כולם קיימים בצמד הזה ובאו עוד יותר לידי ביטוי בהופעה שלהם אמש (שלישי) ברדינג 3 בתל אביב.
גם Tiger Love, ההרכב הישראלי המעולה שחימם את Hurts מושפע מאד מסאונד שנוצר באייטיז, אבל בצד מאד מסוים שלו, כזה שכיום מתכתב היטב עם סצנה עדכנית כמו זו של הלייבלים Ed Banger ו-Kitsune ומביאה משהו מרענן וחדש לתוך המבנים שנוצרו לפני יותר מ-25 שנה. בהופעה שלהם הזמן הוא עכשיו והאנרגיות הן בכלל של רוקנרול, למרות שלטון הקלידים המסונתזים של הטריו; הצליל החי של Tiger Love, כולל התיפוף המעולה של לורל עמיר ושואו זריקת הזין של האחים גיגי ורועי בן ארצי היו הקדמה חשובה כדי להבין למה בסופו של דבר, Hurts היא להקה די בינונית שנישאת כרגע על גלי השנה המצוינת שלה וכמה להיטים, אבל העתיד שלה מעורפל במיוחד.
אל תפספס
Hurts היא קודם כל להקה של מקומות פתוחים, שיוכלו לשאת את הסאונד האצטדיוני במתכוון שלה ולמקסם איתו להיטים כמו "Wonderful Life" או "Better Then Love". בהופעה אמש לעומת זאת, הסאונד של הלהקה נדחס לתוך הקירות הצפופים של רדינג 3, ללא שום דיוק או עדינות, מה שהסב בעיקר תחושה של צרימה מול מה שאמורים היו להיות שיאי השירים.
האגרסיביות הזו מסרסת לגמרי את כל הארכיטקטורה שיש בלהיטי הפרסומות ש-Hurts כותבים, ושיר עם פזמון אפי כמו ""Silver Lining" הופך לעיסה מרוסקת, שגם סולן ופרפורמר מעולה כמו תיאו היצ'קרופט נאבד בתוכם. כשהעיבודים של Hurts עצמם לא טובים, כמו בקאבר האתניקסי שהם ביצעו ל-"Confide In Me" הקלאסי של קיילי מינוג, Hurts פשוט הופכים לכאב ראש.
אל תפספס
מעבר לצד המוזיקלי והבעייתי למדי, ההופעה של Hurts היתה בעיקר מפגן יפה של קהל חם ואנרגטי, מהסוג שהאמנים שכן בוחרים להגיע לכאן תמיד מספרים עליו בדרך לביקורם השני פה. מדובר באנשים ששילמו כ-250 שקל עבור 60 דקות בול של הופעה (כולל כאילו-הדרן) והחזירו בטירוף לא מוסבר למוזיקה כה לא מקורית, שהגיעה לשיא דווקא בשיר לא חשוב כמו "Sunday" - שנשמע כמו העתק פחות מוצלח ללהיטים מהסטייל ש-Kean עשו באלבומם הראשון.
התשוקה של קהל ישראלי לא קטן להרכב שהוא בסך הכל שילוב של קיטש שלוכד ברשתו בעיקר גברים שיודעים להתלבש היא נושא למחקר שלם. בשלב זה, נאחל ל-Hurts חיים נפלאים ושניפגש כשהם יגבשו זהות רלוונטית יותר מ"מוזיקת אייטיז".