מה שהילדים אוהבים 112

עזבו אתכם מהאלבום הקודם והלא מלהיב של דיג'יי שאדו - זו היתה ההופעה המשמימה של האיש בתל אביב שגרמה לנו לשכוח את כל העבר הבאמת מפואר שלו. מילא הקהל הסחי ונטול החוש האסתטי שהגיע לשמוע את אותו, מה שהיה מטריד זה שהוא השמיע לו בדיוק את הדברים המשעממים שהוא רצה לשמוע. כבר אפשר היה לחשוב שזהו, איבדנו עוד איש מוכשר לטובת הסתמיות. אלא שעכשיו הגיע אי.פי חדש של הצל מאזור המפרץ ושיר הנושא ממנו הוא קטע מבריק, דורסני, אלים ומעניין, עם ווייב של היפ הופ נסיוני מפעם וכל מני שטיקים עכשווים שעוד לא נמאס מהם.

איך אפשר להעביר לפנדה בר את המסר "תעשה יותר מוזיקה אלקטרונית, תעשה יותר מוזיקה אלקטרונית, תעשה יותר מוזיקה אלקטרונית"? בכל פעם שהוא משתתף במשהו שכולל ביטים ממוחשבים - בתוך ומחוצה לאנימל קולקטיב - אנחנו מקבלים קטעים מדהימים שאי אפשר בכלל לתאר במילים.

ברור שזה ממש משמח שקאט קופי מגיעים לארץ ביוני, אבל לא ברורה הבחירה לזרוק אותם לתוך מועדונים כמו הזאפה והבארבי, כאילו שהיו להקת גיטרה-באס-תופים שהקהל אמור לבהות בה בדחיסות. הרי למרות שקאט קופי מגיעים מעולם האינדי, המוזיקה שלהם צריכה בכלל להתנגן במועדונים - הם הרבה יותר מתאימים למסיבה מאשר לסתם הופעה גנרית שלא תיתן להם לשחרר את אווירת האקסטזי שמתפרצת ברימיקסים כמו הנ"ל. טוב נו, יש אנשים שאומרים שצריך להתרכז בחצי הכוס המלאה - העובדה שהם באים - ואולי לשם שינוי כדאי לנסות להקשיב ליצורים נטולי הסטנדרטים שטוענים כך.

"Total", אלבום הבכורה של סבסטיאן, דלף והוא בעיקר מעורר פיהוק. שוב הלייבל אד בנגר מסרב לצאת מגבולות 2007, עוד פעם צלילים שנעשו באמת טוב רק על ריליס אחד של ג'אסטיס ועוד פעם הרצון של כל מני בלוגרים נטולי חזון לשחק אותה ערסים צרפתיים. לפחות בשיר ש-M.I.A מתארחת בו יש קצת חן - בעיקר בגלל שכל דבר שמתקיף אנשים שלא יודעים להיות צ'יל עובד טוב. אתם יודעים מי אתם, יו אנצ'ילד פאקרז.

למרות שאלקטריסק גונר מקנדה, גם הם תקועים בעולם העתיק של אד בנגר ואין ספק שאל הלייבל הזה הם שואפים להגיע. אבל אפשר לוותר להם ולהודות שהם עושים את הבלוג-האוס שלהם (ככה קראו לזה כשזה היה רלוונטי) בדרך הכי מוצלחת שאפשר. אה, וגם בגלל שבקליפ של השיר הזה יש המון סוגים שונים של ציצים חשופים. כאילו, ממש המון.

לא ברור איך הג'י-Fאנק של דיים פאנק לא התאחד עד היום עם הFאנק הפסיכדלי של אריאל פינק. אבל אתם יודעם מה אומרים - עדיף מאוחר וכאלה.

השיר הנ"ל של גרייטסט היטס כבר מסתובב זמן מה בכל מיני גרסאות, ולמרות שהוא לא קיבל את מעמד להיט האינדי-Fאנק שמגיע לו, כשמנגנים אותו בחלל עם אנשים, אפשר להרגיש שמתחילה איזשוהי תנועה קולקטיבית מסויימת. בשבוע שעבר הגיע הקליפ של השיר, ובהתחלה שלו יש בו אפילו את מייקל סרה. אז נכון, לא ממש ברור מה הוא עושה שם ואיך הוא קשור, אבל אפשר לקוות שילד הפוסטר הזה יביא את גרייטסט היטס לתודת האנשים שעד היום לא היו מודעים לקיומם.

ג'וניור בויז תמיד נשמעו בסדר, אבל לא משהו שהוא מעבר לגרסה אנמית ועליזה יותר של הוט צ'יפ. עם הדליפה של "It's All True", האלבום החדש שלהם, ההייפ מתחיל להתבהר. חבר אחד אמר שזו להקה שצריך להתבגר קצת בשבילה, כי הכל בסאונד שלהם כל כך מהודק ושלם, ואין בהם שום דבר פרום או פרוע. אפשר לקוות שהוא צודק ושבכל זאת, לא נצטרך להפסיק לאהוב בנות או משהו.

ת'יבז לייק אס הם כבר בתקן של חביבי המדור - כל מה שהם מוציאים ממש מוצלח, וכזה הוא גם האי.פי החדש שלהם, "Your Love Runs Still", ממנו כבר שמענו כאן את שיר הנושא לפני כחודש. ב-"You and I" הלהקה מתקרבת עוד כמה צעדים אל הלהקה שמשיר שלה הם לקחו את השם, ניו אורדר, ובמקביל, שרים שוב ושוב שורה של פוסיז - "אני אוהב אותך ואני חושב שזה רציני". תגדלו ביצים יא רכיכות.

כל שיר של ווייז בלאד נשמע אחרת לגמרי ממשנהו, כשהמכנה המשותף היחידי ביניהם הוא שאי אפשר להסביר במילים אף אחד מהם. זה פשוט ממש יפה ועם מילים שקורצות לתאוות ההצלחה של אמני היפ הופ.

וואו וואו וואו. שכחו מכל מה שממורי טייפס עשו עד היום - השיר הזה, שלא ממש קשור לצ'ילווייב מהחומרים הישנים של ההרכב, הוא הדבר הכי מקסים ופסטורלי שאי פעם יצא מהם. חשוב לומר כאן שוב - וואו.

ג'יי ג'יי הוציאו סינגל כפול להורדה חינמית והשיר הנ"ל שלקוח ממנו, הוא שק של שמחת חיים מאופקת, שממש מנסה להתפרץ מתוך הביט הדאבי והיחסית איטי שמאפיין את רוב הריליסים של הצמד.

אולד טייפס הם שלישיה אמריקאית עם זמרת עדינה ושברירית שנקראת פשוט "ליסה" - שזה קצת כמו "ריטה", רק עם טוויסט אנגלוסקסי. "Farewell" זה השיר הראשון שלהם שבלט (עד שנמצא הסאונדקלאוד, בו יש עוד כמה) והם קצת מזכירים בו את Azure Ray, או יותר את איך שאזורי ריי היו צריכות להשמע ב-2011 אם הן לא היו מתחילות לעשות מוזיקה ממש גרועה.

האלבום המצופה של קאלטס יגיע ביוני, אבל בינתיים ההייפ ממשיך לגדול. באופן שקשה להסביר, הצמד מקבל הרבה יותר חשיפה במגזיני פרינט (רולינג סטון, NME, פיידר, ספין ועוד כמה) מאשר בבלוגים ובאתרי המוזיקה הגדולים (שגם מתייחסים, אבל פחות באובססיביות) ולא לגמרי ברור מה זה אומר. מה, שקאלטס מיושנים כמו הפרינט? זה הרי לא נכון, האינדי-פופ שלהם הוא הכי 2011 בעולם. יודעים מה? זה בטח קשור לענייני יח"צ ותאגידים וכסף וחליפות - אלה מתקשים להתקדם.

בכל פעם שאנחנו שוכחים מהקיום של הלייבל אנטיקון, הם קופצים ומציגים איזה ראפר שעושה היפ-הופ סופר מיוחד בגישה קצת שונה ממה שלמדנו להכיר.

ניקי מינאז' מתארחת אצל וובסטאר לקטע היפ הופי ערסי שנשמע כמו משהו שבנגלדש (האחראי על "אה מילי" של ליל ויין) הפיק.

אחרי שליל בי סיים עם פרובקציית ה-"אני גיי" שלו, והקדיש שיר כמעט לכל סלב קיים, הוא מביא לנו מיקסטייפ חדש ומצויין, "Bitch Mob Respect Da Bitch Vol.1", בו הוא הוא צועק "סוואג" מיליוני פעם, מבהיר שהוא עדיין מרביץ לבנות ועדיין מבשל קריסטל מת' וקראק, כשהכל תחת המוטו הרגיל שלו - למילים אין בכלל משמעות. תורידו בחינם מהלינק למטה. סוואג. ביץ'. סוואג.

Spaceghostpurrp מגיע מדרום פלורידה והמיקסטייפ החדש שלו (שאפשר להוריד בחינם גם כן) הוא הדבר הכי אמיתי שאפשר לשמוע. ההפקות איטיות ורפיטטיביות, באווירת "סקרוד אנד צ'ופד" של DJ Screw, המילים לא מבריקות אבל מלאות באלימות, וחצי מהשירים במיקסטייפ מוקלטים בווליום ממש נמוך, כשמדי פעם, בווליום מלא, קופצת איזו נהמה לא ברורה או סתם רעשים מוזרים. בשביל לא להבהיל אתכם, למדור הוכנס דווקא שיר רגוע ורגיל יותר, שנשמע קצת כמו משהו מהאלבומים הראשנים של אאוטקאסט. עם זאת, כדאי להוריד את המיקסטייפ המלא ולהבין מה ככל הנראה האנשים הכי שחורים בעולם שומעים.