בוב דילן בן 70

רשיון להרוג: הדלק שמניע את בוב דילן

הראיון המיתולוגי של בוב דילן בן ה-24 למגזין TIME חושף את הדלק שמניע אותו כל השנים, כולל בגיל 70 – הוא מאוהב בעצמו ולא רואה ממטר. איל רוב מיסטר ג'ונס

  • בוב דילן
  • time
איל רוב

עוד בוואלה! NEWS

פרסום לפי מיקום: עסקים קטנים יזכו לפרסום מותאם לצופים

בשיתוף בנק הפועלים
לכתבה המלאה

חטא היוהרה, אין מרתק ממנו. יוהרה היא כמו עשן מסתלסל, ומתפתל כרקדנית אקזוטית, מרתק דיו עד כי אין צורך לראות את האש ממנה הגיח. יוהרה, במיוחד כשהיא יוצאת מפיו של אדם הבטוח בה ובמורכבות שלו, יכולה להיות אחד המראות שפשוט אי אפשר להסיר מהם את העיניים.

“זה הולך להיות מאוד מהר, ואתה אולי לא תבין חלק מהמילים" אומר צעיר בן 24 מוקף במעריצים, לאדם בודד ומבוגר, עיתונאי שכותב למגזין החשוב ביותר בעולם דאז בשנת 1965. דילן מול Time מגזין. סצנת הראיון הזו, מתוך "Don't Look Back" של ד"א פנבייקר, אחד מסרטי התעודה המוזיקלים החשובים שנעשו אי פעם, היא דילן בקליפת אגוז. יש בה את הכל. הרהב הלשוני, הביטחון העצמי, וגם העדרו לכמה שניות של מנוחה - הרי גם הוא בן אנוש. יש בסצנה הזו התרוצצות אחר המילה המתאימה, מילה שתיצור בתודעתו של הנמען, כמה דימויים מיוזעים, מתנשפים, אך בעיקר מדוייקים.

שלילת הערכים של העולם הישן מתוך הבנה עמוקה שלהם וגם רוע, המון רוע. רוע הוא לרוב הדלק עליו עפה היוהרה. דילן הוא לא איש בינארי, אבל כאן, בהמולה שיצר בעודו יושב על כסא, הוא מפריד בין המחנות. אלו שמאמינים למה שמוצג ואלו שמחפשים אחריה; הוא מדבר על האמת כמובן. האמת שמפרידה בין אני ואתם. לא אנחנו ואתם, חלילה. אלא תמיד אני.

"אני בסך הכל זמר פופ" בוב דילן ב-1965 (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

דילן מרקד שם ושוטח על הדרך קורס מבוא לתקשורת המונים. הוא תחילה לועג ולבסוף מוקיע את תפיסת התקשורת את המציאות והכפפת ההמונים לתבנית הזו, רואה אותה כאלימה ומנותקת מהאנשים האמיתיים, אותם היא מתיימרת לעדכן.

"אין אידאות בטיים מגזין רק עובדות. תמונות"; הכתב בעל המראה העכברי, זה שנעץ את שיניו הרקובות באינספור פגרים בחייו, נותר רוב הזמן אילם. הוא תחת השפעה. מתקפת בליץ של מילים, משמעותן והדרך בה הן נכתבות ונהגות. ההבדל בין משורר לעיתונאי. בין איש מעש לבין מי שמחווה דעה על השלכות המעשים האלו. לשברירי רגעים ניתן אפילו לראות אותו מתרוצץ, מת מפחד ממה שהוא שומע.

“אני יודע עליך, על מה שאתה עושה, הרבה יותר ממה שאתה אי פעם תדע עלי". המשפט הזה, הדרך בה הוא נאמר ויותר מזה, ההתעקשות להגיד אותו בידיעה שכולם, כולל המצלמה, שמעו אותו בבירור, הוא דילן. דילן, גרסה מודרנית, יפת תואר ומאוד יהירה של האורקל מדלפי. "האם אתה מאמין למה שאתה שר" שואל הכתב, במה שנדמה כמתקפה האחרונה בקרב אותו הפסיד עוד כשנכנס לחדר. "למה אתה מפקפק בי? אני לא מפקפק בך כי אני לא מצפה לתשובות ממך”, מטיח דילן ברגע היחיד בו הוא מאבד את שלוותו, "אני בסך הכל זמר פופ" הוא אומר וממהר לכבות את הסיגריה. נוק אאוט.

יוהרה שמחסלת לאט לאט את אחרון המפקפקים בה. בוב דילן ב-1965 (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

בסצנה אחת, בלתי ניתנת לתיסרוט, דילן מעביר אותנו מהלך רטורי מדהים. הוא מתחיל כנביא זעם הדורש את האמת ומפריד בין העולמות ומסיים כשהוא מעיד על עצמו, אדיש למתרחש, שהוא בסך הכל זמר פופ, לא פולק. אנשים באים לשמוע אותו בשביל הבידור. דילן תמיד היה הג'וקר כלפי אלו שניסו להסביר אותו. לאורך כל המהלך הזה הוא שומר על הפאסון הזה, יוהרה שמחסלת לאט לאט את אחרון המפקפקים בה. הסצנה הזו היא חגיגה של רהב היוהרה, אם כל החידות שיש בבוב דילן, זו שנותרה בעינה גם כשהוא חוגג יום הולדת 70.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully