להביא את האביב: אוד פיוצ'ר חרכו את הבמה בפסטיבל פרימוורה

לרוב, רגע היסטורי נחשב לכזה רק במבט לאחור, בוודאי בעולם המוזיקה. ההופעה של הסקס פיסטולז במנצ'סטר למשל, הפכה להיסטוריה בגלל שהיא למעשה פתחה את השער לדור להקות שלם שגדל מתוך אותה הופעה קטנה ולא בדיוק מוצלחת מסחרית. האנפלאגד של נירוונה הפך להיסטורי בגלל מותו קורט קוביין. לרוב, צריך זמן כדי להבין שאירוע מסוים הוא ציון דרך, כי זה בדיוק מה שזה – דרך.

כהרגלו בקודש, טיילר דה קריאייטור, שם זין על הדרך ועל כל דבר אחר. לקח לו 5 שניות תמימות כדי להיכנס לבמה של פסטיבל פרימוורה ולזנק ממרחק בלתי נתפס לתוך הקהל, לא בקפיצת ראש של שחייה אלא עם הרגליים קדימה, כמו קמיקזה שמוכן לאבד את חייו על המזבח של הרגע שבו התופעה הזו, Odd Future, וולף גנג, קיל ד'ם אול וכל ה-Swag הזה יוגדר כהיסטוריה בעיצומה. השניות האלו - שבהן הוא ריחף באוויר עד שנחת לתוך המון שפשוט פירק אותו מאהבה וסקרנות לגעת בניגר הכי מסוכן באמריקה, (אחד מהצופים אף לקח לו נעל) - היו השעון המעורר של חילופי הדורות בעולם ההיפ הופ: נגמר הבית זונות של ראפרים שלובשים יותר זהב מבגדים. עכשיו זה הזמן של האנשים האמיתיים שמדברים כמו אנשים אמיתיים ובעיקר שונאים כמו אנשים אמיתיים לנהל את העסק.

מרגע הזינוק, ההופעה של אוד פיוצ'ר התחילה להיות כל מה שציפו ממנה: מכת מוות של היפ הופ אגרסיבי; ביטים קשוחים ומרוסקים; חפצים עפים באוויר; מוזיקאים שמסמנים אצבע משולשת לקהל במשך יותר מ-45 דקות; ריצות מצד אחד של הבמה לצד אחר במהירות האור; 543,365 פעמים שהמילים ביץ', פאק ומאדרפאקרז נאמרו; נוזלים לא מזוהים שעברו מהבמה לקהל ובחזרה; אנשים מורמים על הידיים ומגולגלים לכיוון גדר הביטחון; עוד זינוקים לתוך הקהל ואפילו בחורה אחת שנשארה חשופת חזה, כי טיילר אוהב את זה. המהומה שאוד פיוצ'ר מעוררת עלולה להיחשב בטעות כהסחת דעת שנועדה לחפות על ריקנות כלשהי בתוכן שהם מייצרים. בולשיט – כל אחד יכול להגיד "פאק דה פוליס", רק אוד פיוצ'ר מיישמים את זה בצורה כל כך משכנעת. האנרגיה העצומה שהם משקיעים בהופעה היא המשך ישיר לאנרגיה שנמצאת בטקסטים עצמם, שהם לכשעצמם מסע מסחרר ומטלטל במקומות הכי אפלים של המוח האנושי. כשזה מגיע לבמה, לא פלא שאנשים היו צריכים להביא אלות כדי לצאת משם.

אבל זה לא הכל: כמו שההופעה התחילה ברגע היסטורי היא גם הסתיימה עם אחד כזה; כשטיילר והחבורה ביצעו את "Radical", מהשירים הטובים ביותר ב-"Goblin", האלבום הענק והחשוב שטיילר הוציא באחרונה. אלו לא היו רק המילים של השיר ואווירת הטירוף שנבנתה בזמן שקדם לביצועו; בשלב מסוים, טיילר הזמין אנשים לעלות לבמה ומה שהתחיל בתנועה קלה של 5-6 אנשים הפכה למהומה של ממש, כשנחילים של מתודלקי שלושה ימי פרימוורה פשוט עלו על הגדרות וזינקו לבמה כדי לחבק את טיילר ולשאוג יחד איתו "I'm Fucking Radical", בטירוף שהזכיר את מה שקורה בהופעות של איגי פופ בביצוע של "No Fun". לאחר כמה דקות שבהן המאבטח האומלל, שכנראה לא ערך תחקיר כדי להבין עד כמה דפקו אותו בסידור העבודה לאותו ערב, לא הצליח להשתלט על המהומה, אוד פיוצ'ר נעלמו לתוך הבועה המסתורית שמתוכה הם כותבים את החוקים החדשים של ההיפ הופ. הקהל שעל הבמה המשיך לצעוק "אוד פיוצ'ר, וולף גנג, אוד פיוצ'ר, וולף גנג" וכל מי שהצליח להוציא הגה מהפה שלו אחרי התצוגה שלא תיאמן הזו הסתפק בשתי מילים: היסטוריה, סוואג.

ההופעה של אוד פיוצ'ר היתה בקלות האירוע החשוב של היום האחרון בפרימוורה: פי ג'יי הארווי אמנם ביצעה יפה את השירים החשובים של אלבומה האחרון, "Let England Shake", אבל דווקא הסיומת של הסט עם "Big Exit" הנפלא ו-"Meet Ze Monsta" הוותיק הדגישו את העובדה שבהופעה בבמה מרכזית מול 70 אלף אנשים, כדאי להשקיע בסט שיוכל גם להקפיץ את הרגליים שעומדות כבר 72 שעות כמעט ללא הפסקה. גם המוזיקליות של פליט פוקסז בלייב לא בדיוק שווה את כאבי הרגליים וסט הדי ג'יי של ג'יימס בלייק אמנם היה מוצלח מההופעה שלו יום קודם לכן, אבל צריך קצת יותר מרימיקסים ללהיטים של דרייק כדי לשכנע שאתה יודע לתקלט.

אבל בתום שלושה ימים ועשרות הופעות, זה לא באמת משנה: פרימוורה 2011, שבכלל היה ראוי שייקרא "משפט שלמה" על שם כל ההתנגשויות הקשות בליין אפ והבחירות הדרמטיות בין ההופעות, היה אירוע שהצליח להכיל גם רגעים בינוניים, בגלל שיאים שסיפקו אמנים כמו סופיאן סטיבנס, פאלפ וכמובן אוד פיוצ'ר. אלו ואלו חיים זה לצד זה במאבק של פרימוורה להיות אחד הפסטיבלים הגדולים באירופה, כזה שגם נאבק על ליהוק השמות המסקרנים ביותר וגם מתעקש להצביע על הדבר הגדול הבא. ב-2011 לפחות, פרימוורה צלחו את שני הסעיפים.