אמרתם אוהד נהרין, אמרתם גאגא שפת התנועה שהגה הרקדן והכוריאוגרף ושאותה הוא מפתח כבר שני עשורים. ביום חמישי עלתה במסגרת פסטיבל ישראל הבכורה החדשה שלו עם להקת בת שבע, "שדה 21", ואפשר לומר כבר על ההתחלה: מדובר ביצירה פרגמנטרית ומרגשת לצפייה. אך בה בעת, נדמה גם שזו העבודה הראשונה שבה נהרין עטור השבחים מתעמת עם האפשרות שיציר כפיו הגאגא השתכלל עד כדי ייתור עבודתו שלו, עבודת הכוריאוגרף.
הגאגא היא לא רק שיטה אלא אתוס חיים. היא לא מעבירה מסר כזה או אחר, אלא מראה אופנים שונים של קיום דרך שלל דימויים: רקדן מניף את היד כדי להזיז זבוב מטווח המבט שלו; רקדנית נעה כמו בשיהוק; הגוף הוא מסננת שמעבירה חול ממקומות שונים ולרוחב הרצפה עומדים תינוקות בלתי נראים שאפשר ללטף. במילים אחרות, הגאגא אינה שיטה לייצור תנועות יפות אלא צורת חיים המבוססת על אינסופיותם של שימושי הגוף. נהרין מגיע עם הגאגא לשליטה כמעט מולקולרית ברגש, במחוות ובאחוזי השקעת ליבידו - בית מרקחת של מחוות אנושיות. כתוצאה ישירה מהעידונים האלה צמח שטף תנועה בעבודות האחרונות שלו, שנשאר לעתים לא מבוקר. ב"שדה 21" נהרין עוצר אותו בפעם הראשונה.
אל תפספס
היצירה של נהרין נחווית כמו סרט באורך מלא שמחולק לסדרת תמונות - "שדה 1", "שדה 2" וכן הלאה - ומלווה במוזיקה שנשמעת כמו פסקול אימה או אפוקליפסה. אבל לקראת הסוף ניכר כי נהרין מסרב להתבוסס בחוסר המשמעות שהשיטה שלו עלולה לייצר. שכן, חוסר משמעות יכול לנבוע גם מעודף שלה: ללטף תינוקות, להעיף זבובים ולשהק באותה תנועה זו כמות רצינית של תוכן שמועברת לצופה. במקום להשתעבד לעומס הזה הוא שוטף אותנו בחצי השני של היצירה בהקפאות, בסטטיות ובמוזיקה אווירתית, שגוררות רגש אפוקליפטי שמראה לנו דווקא את הביקורת שלו על אותו עומס: אובדן האנושיות שהוא גורר עמו.
בכל תחום בתרבות מורגשת היום ההפרדה הקיצונית בין האישיות הפרטית של האדם לפרסונה הציבורית שלו, בינו לבין הדימוי שלו - ההיראות שלו, המחוות שלו, מה שנחשק בו, מה שמעורר בו תשוקה - ומי שאנחנו רואים בדרך כלל בטלוויזיה ובעיתונים הוא מי שהזדהה לגמרי עם אותה היראות כדי לכונן את הפרסונה הציבורית אבל שכח שהוא גם בן אדם. הוא מופיע כריק, כהיראות נטו, כפחות מכלום. התחום המובהק ביותר שבו זה קורה הוא הדוגמנות, או הפורנוגרפיה. נהרין מגיב לכך ישר מהבטן.
התגובה היא אזהרה: בסוף היצירה במשך 20 דקות נשמעת צרחה של אישה בזמן ששורה של גברים-חיילים רוקעים ברגליהם ולצדם רקדנית ששוכבת על הגב ובועטת עם ברכיה ברצפה. זה דימוי בתדר גבוה שמעלה בדמיון את סוף העולם כרעש שקט שקורע לך את עור התוף ומפוצץ לך את הגוף מבפנים, תזכורת ללא כלום שהפכת להיות. זה רגע טוב גם כי לא היתה בו אינסוף תנועה אלא כמה תנועות נבחרות. הוא נבנה במשך יותר מעשר דקות - נצח במונחים של גאגא.
גם הסצנה שחותמת את היצירה היא דוגמה לכך. את הקידה הידועה מחליף רולר כתוביות שיש בסופי סרטים, עם שמות שונים, שהרקדנים שלקחו חלק ביצירה, מודים להם. הרקדנים קופצים בזמן הזה אל מאחורי הבמה ונראים כמו חבורה של ילדים שתועדו בלי ידיעתם בשעת משחק. שוב, דימוי תיאטרלי ללא תנועה שמציף אותך בטוב לב, ברוך ובקבלת פנים.
אל תפספס
למעשה, בחצי השעה האחרונה של "שדה 21", נהרין בורר את הכוחות שחודרים אליו לסטודיו. הוא גורם להם לשסע, דרך הגאגא, את גופות הרקדנים שלו - ואז תוקע כל רסיס ישר בלבנו. ההתמרה והאלכימיה של הגאגא, שהתוצאה שלהן היא מחסור רציני בדמויות והתעסקות כמעט פנאטית בחיצוניות (לא במובן שטחי אלא במובן של התקשורתיות של הגוף), שוקטת ומפנה מקום לרגש אפוקליפטי, לאזהרת מסע.
היצירה נחתמת במשחק, כאמור: אל מול השטחיות והאלימות נהרין מציג פנים צוחקות. הפנים האלה הן אותן פנים שצחקו לבלט הקלאסי בפרצוף והפכו לגאגא. הצחוק הזה אינו ציני אלא ביטוי של תודעה שמתבוננת באלימות ובוחרת לחייך. קלילות טרגית זו היא אולי הצביון האחרון שנותר לסגל מולה. היא מה שהופכת את "שדה 21" להתפתחות חשובה בקורפוס של נהרין.