פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תמיד יהיה לנו את פריס: 25 שנה ל"שמתי ברז למורה" - מה סוד הקסם?

      מהו סוד הקסם של "שמתי ברז למורה", שחוגג 25 שנה לצאתו? דמות הגיק של פריס ביולר? הבימוי של ג'ון יוז? ואולי זה רק הגעגוע לעצמנו? כותבי וואלה! תרבות מתווכחים

      בגלל שאף פעם אסור לחשוב כמו מבוגר/לילך וולך

      מתוך הסרט "שמתי ברז למורה" (imdb)
      המפתחות לחיים הנכונים. מת'יו ברודריק ב"שמתי ברז למורה" (צילומים: IMDB)

      עבור חלקנו, בניגוד לשנים שמראות אחרת, המחשבה שאנחנו כבר מבוגרים פשוט לא מצליחה לחלחל פנימה - אוטוריטות הן עדיין מקור לטינה, מסגרות הן דבר שיש לבדוק את גבולותיו, והאיש שיותר מלחיץ אותנו מאחמדינג'אד הוא עדיין מנהל התיכון שלנו. עבור אלו – בואו נודה בזה, עבורנו – פריס ביולר הוא עדיין הבחור הכי קול בעולם.

      בימים שבהם קונדומים וחגורות בטיחות היו רק המלצה פושרת, פריס ביולר היה מדליק כמו וופל אמריקאי עם כל התוספות: האקר מחשבים (פרימיטיבי, אבל יעיל להפליא), מומחה לתעלולים נגד מבוגרים, גנב זעיר רב תושייה וגם חבר טוב. גם היום, יותר מכל רובין שארמה שקר כלשהו, פריס ביולר עדיין מחזיק במפתחות לחיים הנכונים – לחיות היום, לחיות בפול ווליום, לא לפחד משום דבר, ואף פעם, אף פעם לא לחשוב כמו מבוגר.

      בגלל מלחמת השחרור של קמרון/הדר טורוביץ'

      מתוך הסרט "שמתי ברז למורה" (imdb)
      כמו שיר של דפש מוד, יוצאים לנסיעה עם החבר הכי טוב שלא יאכזב אף פעם. מתוך "שמתי ברז למורה"

      מאוד קל להתאהב בפריס ביולר, הבאד בוי הכי טוב בשכונה, בהנחה שהשכונה היא פרבר אמריקאי שמדשאותיו בוהקות בעולם של שמש נצחית. הבחור השנון, הזריז, שחרט את שמחת החיים על החזה הלבנבן שלו הוא מסוג התיכוניסטים שקשה מאוד לעמוד בפני חינם המתפרץ. קמרון? זה כבר סיפור אחר, ובמובנים רבים, הוא מקדם המשיכה האמיתי של הסרט, גם אם לא במודע. "קמרון כל כך לחוץ שאם תכניסו לו חתיכת פחם לתחת תוך שבועיים תקבלו יהלום", מסביר ביולר בתחילת הסרט והוא צודק.

      אלא שבאייטיז, רוב המתבגרים הישראלים היו יותר קמרון מפריס ולכן יציאתו לחופשי, בסיועו של חברו הפוחז וחסר הדאגות, היא אמנסיפציה של ממש. כקהל מתבגרים טרוד ויגע לקחנו את הפרארי של אבא קמרון ויצאנו ביחד איתו מחושך לאור, מרצינות ים תיכונית חמורת סבר להדוניזם, שיהפוך עם השנים להדחקה מנחמת. המתבגרים של היום? הם כבר כולם פריס ביולר 2.0.

      בגלל ג'ון יוז/אבנר שביט

      ג'ון יוז במאי הקולנוע מת (AP)
      איך אומרים אצלנו? כבר אין דברים כאלה. ג'ון יוז (צילום: AP)

      הוא קפסולת זמן של אמצע האייטיז, הוא מעורר ערגה תמידית לימי התיכון והוא מבטא את רוח מרד הנעורים בצורה שרלוונטית גם לבוגרים. כל זה נכון לגבי "שמתי ברז למורה", אבל הסיבה לכך שהוא שורד את מבחן הזמן רלוונטית יותר לאיכות של הסרט עצמו מאשר לפולחן שהתעורר סביבו – כיאה ליצירה של ג'ון יוז, מן הקולנוענים המוכשרים בהוליווד של שנות השמונים, מדובר בראש ובראשונה במלאכת מחשבת אמנותית.

      בין השאר, זה היה סרט הנעורים הראשון שריסק את הקיר הרביעי בכך שהניח לגיבור שלו לדבר ישירות אל הצופים כשפניו אל המצלמה, ובכך הקפיץ את הז'אנר לעידן הפוסט-מודרניסטי הרבה לפני שסוגות נעלות יותר לכאורה הגיעו לשם. בכישרונו הייחודי, יוז גם השכיל להעלות לדיון את השאלות הרגישות ביותר, בעיקר בכל הקשור ליחסים בין אב לבן, ויצר בתסריט איזון מושלם בין קומדיה לדרמה.

      בזמן הצפייה ב"שמתי ברז למורה" נהוג להתלונן שהיום כבר לא עושים סרטי נעורים כמו שעשו באייטיז, אבל הקובלנה הזו לא מדויקת. הסיבה האמיתית לכך שאין מקבילות עכשוויות לפנינה הזו אינה שהזמנים חלפו אלא שג'ון יוז נעלם.

      בגלל שפריס לא לבש מעיל עור/ אריאל קריל

      מתוך הסרט "שמתי ברז למורה" (צילום מסך)
      אז מי נהפך לפרודיה בסוף? צ'רלי שין ב"שמתי ברז למורה (צילום: IMDB)

      מעטים אולי זוכרים אבל לצ'רלי שין היה תפקיד מאוד משמעותי ב"שמתי ברז למורה". נכון, הוא לא היה בורג מרכזי בעלילה (הוא בסך הכל שיחק את שותפה למאסר של אחותו של פריס, אותה גילמה ג'ניפר גריי), אבל במובנים רבים הוא סימל בדיוק את כל מה שפריס היווה לו אלטרנטיבה.

      כי העניין עם "שמתי ברז למורה" הוא שעד שפריס ביולר הגיע, מרד הנעורים תמיד ניבט מהמסך הגדול כשהוא לבוש במעיל עור. ממרלון ברנדו ב"פרא" דרך ג'יימס דין ב"מרד הנעורים" ועד ג'ון טרבולטה ב"שיגעון המוזיקה" , השאיפה הטינאייג'רית לעצמאות תמיד התגשמה בדמותם של גיבורים שהיו קשוחים מבחוץ כשם שהיו רגישים מבפנים; וחשוב יותר – הם תמיד הגיעו ממעמד הפועלים. וכך, כל מי שהתמזל מזלו להיוולד להורים שלא היו קשי יום נידון מראש להיות עבד. פשוט לא היו לו את נתוני הפתיחה ההכרחיים על פי הוליווד להיות אדון לעצמו – הוא לא היה עני.

      אלא שאז הגיע ג'ון יוז והראה לכולנו שעצמאות לא חייבת לעבור דרך חיבה לאופנועים ולברילנטין. כל מה שצריך זה לדעת ליהנות מהדברים הקטנים שיש לחיים להציע: לשיר במקלחת, לקחת לעצמך יום חופש מבית הספר, לעלות לקומה האחרונה במגדל הכי גבוה בעיר רק כדי להשקיף מהחלון. "שמתי ברז למורה" היה הסרט הראשון ששם סוף לקלישאה הרומנטית של גיבור הנעורים – על כל מעילי העור וחכמת החיים שלו; וגדולתו היא בכך שעשה זאת מבלי להגחיך את הקלישאה הזו אלא פשוט על ידי להציע אלטרנטיבה אחרת, נדיבה ומלאת אהבה לחיים. את הפרודיה הוא השאיר בצד, כאילו מתוך ידיעה שזמנה יבוא, 25 שנה מאוחר יותר, בצורת חייו האמיתיים של אותו צ'רלי שין.

      עובדה או אגדה?/דוד רוזנטל

      מתוך הסרט "שמתי ברז למורה" (imdb)
      אין עוד באמת מנהלים כאלו - וטוב שכך. דמותו של אד רוני ב"שמתי ברז למורה"

      את חוסר הנצחיות של "שמתי ברז למורה" אפשר לסכם במילים "מת'יו ברודריק", ואם תרצו מילה נוספת כדי להסביר את העניין תוכלו לצרף גם "אייטיז". העשור המוזר הזה התאפיין בעיקר בשכחה קולנועית: לא רבים היו הסרטים שזכו למעמד של קלאסיקה. מישהו בכלל יכול להשוות בין המעמד ההיסטורי של "ריקוד מושחת" ל"גריז" או בין "מיאמי וייס" ל"הוואי חמש אפס"?

      אבל הסיבה הזו פשטנית מדי ולא מסבירה את הכישלון הספציפי של פריס ביולר להישמר כדמות קאלט. הבעיה העיקרית שלו היא השינוי שחל במעמד המבוגר ובעיקר המורה בשני העשורים האחרונים. לפני עידן המולטימדיה מנהלים ומורים היו אוטוריטה בקולנוע ובטלוויזיה. זמן קצר לאחר צאת הסרט עבר תהליך ההגחכה שלב נוסף, כשבארט סימפסון החל להתעלל בעדנה קראבאפל ובמנהל סקינר ופרקר לואיס, הספין אוף הטלוויזיוני של ביולר, סנכרן עם חבריו שעונים. רבע מאה אחרי צאת הסרט, מנהל ג'ינג'י מרושע כמו אד רוני הוא לא יותר מדמות שולית שהיכולת שלה להעלות חיוך מוטלת בספק.

      "שמתי ברז למורה" עיצב את ההתייחסות הבידורית החדשה ליחסים בין מורים לתלמידים, אבל היום הוא קבור עמוק מתחת לנצחיותן של "נשואים פלוס" ו"הסימפסונס", שטיפלו באופן יסודי וארוך בחינוך ובערכיות. פריס ביולר אולי רשם את הפטנט, אבל כבר מזמן לא נהנה מהתמלוגים.