פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החשוד היהודי: "העסקן" לא רק משעמם אלא גם אנטישמי

      דמוקרטים? רפובליקאים? מה פתאום - "העסקן" בכיכובו של קווין ספייסי מציג את היהודים כמי שעומדים מאחורי השחיתות הכלכלית בארה"ב ועושה זאת בצורה מתישה ומקוממת. אבנר שביט שיילוק

      פרשת הציוצים המבולבלים תרתי משמע של חבר הקונגרס אנתוני ווינר היתה רק חוליה נוספת בשרשרת של שערוריות עכשוויות מבית היוצר של הפוליטיקה האמריקאית. על פניו, הסקנדלים הללו היו יכולים לפרנס שלל דרמות וסאטירות, אבל הוליווד העדיפה להתעלם מהם מסיבה פשוטה: החשש מתביעות דיבה פוטנציאליות בשל הצורך לאזכר שמות ומקרים אמיתיים בסרטים מסוג זה. ומכיוון שהקהל ממילא מעדיף אסקפיזם על התעסקות באקטואליה, למה להסתכן בתשלום פיצויי ענק בשביל משהו שממילא אף אחד לא יראה?

      לפיכך, שערוריות סטייל אנרון ואליוט ספיצר נותרו בשנים האחרונות נחלתה של הגזרה התיעודית הלא-מסחרית מלכתחילה, שאין לה מה להפסיד ולא מפחדת מאף אחד. בהתאם לזאת, גם סיפורו של הלוביסט המושחת ג'ף אברהמוף עמד לפני שנה במרכזו של המסמך הדוקומנטרי "Casino Jack and the United States of Money", אבל במפתיע, בו בזמן נעשה עליו גם סרט עלילתי: "העסקן" (ובאנגלית: "Casino Jack"), שמתגלגל לישראל כמה חודשים לאחר הפצתו הלא מוצלחת בארצות הברית.

      מתוך הסרט העסקן (יח"צ)
      המלך האמיתי של וושינגטון: הלוביסט. מתוך "העסקן"

      לא זו בלבד שהבמאי ג'ורג' היקנלופר העז לתלוש כאן את קו העלילה המרכזי הישר מכותרות העיתונים; הוא עשה זאת בלי מורא ובלי משוא פנים. וכך, "העסקן" לא מטשטש אף פרט ולא מסתיר שום שם, אפילו אם מדובר באושיות בסדר הגודל של ג'ון מקיין, והוא גם לא מהסס להפנות כלפיהם אצבע מאשימה ונקודתית ולהפלילם בעבירות פליליות למיניהן. הסרט מפתח כל כך הרבה תיאוריות קונספירציה, שחובבי הקנוניות ודאי יעלו את החשד כי מותו המסתורי של היקנלופר מיד לאחר עשייתו ודאי לא היה מקרי.

      מה שבטוח הוא כי היקנלופר צימח לעצמו בסרט זה אויבים רבים, שכן הוא הוא תוקף את כל הצדדים של המפה הפוליטית. בעבר רווחה בהוליווד הליברלית הסברה שהרפובליקאים הם מהות הרוע ולפיכך המוסריות של אמריקה תלויה בהבטחת כהונתו של נשיא דמוקרט, אבל בעידן ההתפכחות מאובמה השתנתה התמונה.

      וכך, בדומה לכמה יצירות עלילתיות ותיעודיות עכשוויות (למשל "המעגל הפנימי", "וול סטריט: הכסף מדבר" ו"The Big Fix"), "העסקן" מעמיד באותה עוצמה של אור שלילי את שני צדי המתרס, ואף מכריז כי "ביל קלינטון היה הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לוול סטריט".

      : ג'ק אברהמוף (GettyImages)
      רק על הנייר הסיפור שלו מעניין. ג'ק אברהמוף האמיתי בכניסה למשפט בעניינו (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      במציאות שמתאר הסרט, הבעיה אינה מנהיג כזה או אחר אלא השיטה עצמה: למשנתו, המחוקקים בארצות הברית הם בעצם נציגים של בעלי ההון שמימנו את בחירתם בכספי תרומתם ויכולים לדאוג לכך שלא ייבחרו שנית. הגורם השלישי והחשוב מכל במערכת הזו הם הלוביסטים, אותם עסקנים שמסתובבים במסדרונות הקונגרס ודואגים להכשיל את העלאת תמלוגי הגז וכיוצא בכך.

      ג'ק אברהמוף (קווין ספייסי), גיבורו של הסרט, היה עסקן שכזה, ותאוות הבצע חסרת הגבולות שלו הובילה בסופו של דבר לתסבוכת גועלית במיוחד שליכלכה הרבה ידיים בוושינגטון. אמנם "העסקן" אינו מהסס לשכשך במדמנת הבוץ הזו ולהציג במלואה את השתלשלות העניינים שהובילה לסקנדל הפוליטי-כלכלי-מוסרי, אבל במקום לעורר עניין והערכה בזכות כך, הוא בעיקר מתיש ומקומם.

      הסיבה הראשונה לכך ש"העסקן" לא מעניין היא שהשערורייה העומדת במרכזו פשוט לא מעניינת. מעלליו הנלוזים של אברהמוף אולי חושפים בסופו של דבר את המנגנון האמריקאי כולו בקללתו, אבל במהותם הם סיפור על הונאה של כמה בעלי קזינו אינדיאנים. כאן הדקדקנות של הסרט עומדת לו לרועץ: המעקב אחר פרטיה של התרמית הזו מתגלה כמתיש ובסיכומו של דבר גם כבלתי אפשרי, שכן עודף המידע מכריע בשלב מסוים את הצופה.

      מתוך הסרט העסקן (יח"צ)
      למי אכפת מקזינו של אינדיאני? מתוך "העסקן"

      הסרט היה יכול להתגבר על הבעיה הזו לו היה מגלה יותר שאר רוח ומאזן את הרצינות התהומית שלו בכמות נכבדת יותר של הומור. אחרי הכל, אם ממילא הוא מתאר מציאות שהידרדרה למחוזות האבסורד, יש לו כל זכות ללכת בעצמו לכיוונים קיצוניים. בהתאם לזאת, הרגעים הטובים בסרט הם אלה שמאפשרים לספייסי לצאת מאיזון, לשאת מונולוגים מופרעים או לשגות בדמיונות מוזרים, אבל כל זה קורה רק בהתחלה או בסוף.

      קטעים מוצלחים נוספים שייכים לג'ון לוביץ', המגלם את הנוכל האקסצנטרי שמתחוור כמנוול עוד יותר מאברמהוף. לוביץ' הוא אחד מן הקומיקאים הלא מנוצלים דיו בהוליווד, אבל גם "העסקן" לא משתמש מספיק בשירותיו. בכלל, הוא מפספס את הפוטנציאל המושחז שלו ומבכר להיות נפוח ויבשושי.

      נוסף לשני הכשלים האמנותיים האלה, יש בתפיסת העולם הכללית של הסרט משהו מרתיע. אין דרך אחרת לנסח את זה – "העסקן" הוא פשוט יצירה אנטישמית למדי. אמנם אברהמוף היה יהודי, אבל לא היה שום צורך להדגיש זאת כפי שהיקנלופר נהנה לעשות.

      מתוך הסרט העסקן (יח"צ)
      חבל שהוא לא משתולל קצת יותר. קווין ספייסי ב"העסקן"

      הקישור בין המוצא היהודי של הגיבור והמניפולטיביות הדורסנית שלו כה חזק, שהתוצאה מזכירה את הספרים הצרפתיים בעידן שלפני פרשת דרייפוס (ובעיקר את "הכסף", האלגוריה הנבזית על משפחת רוטשילד שנכתבה בידי לא אחר מאמיל זולה לפני שהתפכח ב"אני מאשים").

      אף אם היה צורך לשלב את היהדות ברקע הביוגרפי של הדמות, היקנלופר נוקט טעם רע בכך שהוא חוזר על כך שוב ושוב, ולעתים אף בצורה שמזכירה מעמדים מתקופת האינקוויזציה או חלילה אף את "היהודי זיס" ודומיהם. דוגמא לכך היא הסצינה שבה אברהמוף הוא היחיד בחדר שמסרב לשאת תפילה נוצרית.

      מתוך הסרט העסקן (יח"צ)
      אין דרך אחרת לנסח את זה: הסרט קצת אנטישמי. מתוך "העסקן"

      תחושת האי-נוחות מן המתרחש מתגברת בשל הצגתם המכוונת של נציגי היהודים כמי שרומסים בהתנשאות את זכויתיהם של האינדיאנים, אחד המיעוטים האומללים בהיסטוריה האמריקאית. נוסף לכך, אמנם יש כאן דמויות נוצריות שנוהגות שלא כהלכה, אבל בכל המקרים הסרט מנקה אותן מאשמה בתואנה כי הן היו קורבנות של הממזר היהודי.

      בסיכומו של דבר, נראה כי המסקנה של "העסקן" היא שיהודים אחראים לצרות באמריקה. אם זה הדבר הכי חדשני ומעמיק שיש לו להגיד, אולי באמת עדיף שהוליווד לא תיצור סרטים עלילתיים על אירועים אקטואליים.