קייזר צ'יפס מעולם לא היו להקה חדשנית, אך באלבומם הרביעי הם עושים מעשה רדיוהד ויוצרים תקדים בשיווק אינטרנטי. אלא שבניגוד לרדיוהד, התקדים הוא לא רק שיווקי, אלא גם אמנותי. האלבום החדש, The Future Is Medieval, למעשה אינו אלבום במובן המקובל. הוא לא מתחיל ונגמר בשום מקום וגם לא ברור איזה שירים בדיוק הוא מכיל. בניגוד למקובל, הפעם הלהקה לא קבעה את הדברים הללו. הפעם אתם הקובעים.
ככה זה עובד: הלהקה מאפשרת למאזיניה לבחור באתר שלה עשרה מתוך 20 שירים אופציונליים, לסדר אותם ככל העולה על רוחם ולהרכיב בעצמם את האלבום, לעצב בעצמם את העטיפה ממגוון של תמונות ורקעים. עם סיום מלאכת העריכה והעיצוב, ניתן לרכוש את התוצר הסופי תמורת 7.5 פאונד, ואפילו כאן יש טוויסט: לא כל הכסף הזה אבוד, שכן אחרי שקניתם להורדה את האלבום שהרכבתם, אתם יכולים לחלוק עם מאזינים אחרים את הגירסה שלכם לאלבום, ולהרוויח פאונד אחד על כל פעם שמישהו קונה את האלבום שאתם הרכבתם.
וזה עוד לא הסוף: המאזינים שהדיסק שהם ערכו ימכור הכי הרבה, גם יזכו בפרסים. בחודש הבא ייצא גם דיסק פיזי לאלבום בו מן הסתם הלהקה בחרה עבור מאזיניה את השירים הכלולים בו, כמקובל - אבל מה מעניין בזה?
כך תרכיבו את האלבום החדש של קייזר צ'יפס
בתור מי שיצא לה לשבת בכמה "ישיבות סדר שירים" בחיים שלה, אני יכולה לומר שזה ויתור מוזר מצד הלהקה. להקות נוהגות להתייחס להחלטה איזה שירים ייכנסו לאלבום ואיזה ישארו בחוץ, ולסדר השירים באלבום, בחרדת קודש. לפעמים נדמה כאילו לנושא הזה ישנה איזושהי חשיבות מיסטית, כאילו על פי סדר השירים ייקבע הערך האמנותי של האלבום או הפוטנציאל שלו להצליח או לרגש או לשמח. אנשים יושבים לילות שלמים ושומעים התחלות של שירים אחרי סופים של אחרים, מעשנים בשרשרת, ומתווכחים איזה שיר יפתח את האלבום ואיזה יסגור אותו, ופשוט לא מצליחים להגיע להחלטות.
לא ברור מה גרם לקייזר צ'יפס הפעם לוותר על כל זה. או שהביטחון שלהם בשירים שלהם כל כך גדול שהם הגיעו למסקנה שההחלטות האלה לא באמת הרות גורל, ושכל הצירופים יניבו אלבום טוב. או שאולי אחרי שבועות קשים של לילות לבנים הם הגיעו למסקנה שהם לא באמת מסוגלים להחליט לבד אז שהקהל יחליט בעצמו.
קיימת גם אופציה שלישית, הגיונית בהרבה: בתקופה בה המאזינים במילא מורידים איזה שירים שהם אוהבים ומוותרים על אלה שהם לא אוהבים, לאלבום במובן המסורתי של המילה כבר אין הרבה משמעות. אז קייזר צ'יפס החליטו שאם כבר לא להילחם בהם אלא להצטרף אליהם, על הדרך אולי גם אפשר לעלות על גימיק שיווקי מוצלח ורווחי, או לכל הפחות על אחד כזה שיביא לך הרבה יחסי ציבור.
מה עובר על מי שניסה להרכיב אלבום של קייזר צ'יפס?
פרקטית, כניסה לאתר של הלהקה מגלה ממשק מגניב ומזמין, שמאוד כיף להרכיב איתו את האלבום בעצמך, כך שלא ברור למה שמישהו ירצה לקנות גירסה של האלבום שמישהו אחר ערך. קשה להחליט איזה שירים לבחור, כיוון שקשה לקבוע אם שיר טוב או לא משמיעת קטע של דקה מתוכו, כפי שהאתר מאפשר. אבל מי שמתכוון לפעול לפי החוקים, צריך להתמודד עם זה.
מבחינה מוזיקלית, כישרונם של קייזר צ'יפס תמיד היה ביצירת פופ קופצני ומלא התלהבות ובכתיבת להיטי בריטפופ עולצים ואנרגטיים כל מה שצריך להדרן מוצלח בפסטיבל קיץ בריטי גשום. עושה רושם שבעשרים השירים החדשים שהקייזר צ'יפס מציעים אין אף להיט סופר-מדבק נוסח "I Predict A Riot", "Never Miss a Beat" ו-Ruby, אבל בכל זאת יש פה הרבה שירים טובים.
מביניהם, יש שירים שהם חובה, כמו "Child Of The Jago" הסיקסטיזי, שנקרא על שם ספרו של ארתור מוריסון מסוף המאה ה-19 על אזור אולד ניקול באיסט-אנד של לונדון, שנחשב לשכונת עוני קשה ומסוכנת בתקופה הויקטוריאנית. לעומת זאת, דווקא השיר שהקייזר צ'יפס בחרו לשחרר כסינגל - "Little Shocks" ההיסטרי והכעוס - הוא לא מהמוצלחים.
כדי להקל על המשימה ואולי לייצר אסופה הומוגנית, אפשר לחלק את השירים לסגונות שונים. הפעם, הלהקה לא הסתפקה בהשפעת בריטפופ פלוס אבות המזון של הז'אנר הג'ם, הבאזקוקס, הקינקס, XTC, אלביס קוסטלו ומדנס אלא הרחיקה גם לאזורים אחרים.
כמובן שיש פה להיטי בריטפופ - "Cousin in the Bronx" מזכיר את בלר של אמצע הניינטיז ו-"When All Is Quiet" נשמע כמו סופרגראס עושים סאנשיין-פופ - אבל הפעם ניתן להרגיש גם בהשפעות אחרות. למשל, יש כאן שירים אייטיזיים, כמו "Heard It Break", "I Dare You" ו-"Man on Mars" הניו-ווייביים. גם הסיקסטיז נוכחים באלבום עם "Back in December" ו-"Dead or in Serious Trouble" שמזכירים גאראג' קליפורני, סטייל להקות כמו הסידז והסטנדלס. אבל למרות הניואנסים והסאונדים השונים, בסך הכל מדובר בעשרים שירי קייזר צ'יפס קלאסיים חלקם מוצלחים יותר, חלקם פחות. עכשיו כל שעליכם לעשות זה לבחור את הנכונים.
רכישת את כל עשרים השירים בדרך החוקית כמובן תכפיל את המחיר. מצד שני, בדיוק כמו שהקייזר צ'יפס יודעים שהיום אנשים במילא מרכיבים לבד את הפלייליסטים שלהם, הם בוודאי יודעים שהרבה מהם עושים את זה מבלי לשלם על כך. ואם מישהו חושב שכל העסק הזה הוא דרך מלוכלכת של הקייזר צ'יפס לגרום למעריציהם לרכוש שני אלבומים בבת אחת, סביר שלא בזה מדובר. יש להניח שהם לא באמת מצפים מיותר מדי אנשים לשלם על כל עשרים השירים. לשלם על עשרה שירים שאפשר לקבל בחינם זה מעשה יפה והוגן, אבל לשלם על עשרים שירים שאפשר לקבל בחינם זה כבר להיות יותר קדוש מהאפיפיור.
עוד קייזר צ'יפס:
קייזר צ'יפס נתנו אחלה הופעה בישראל