אורלי זילברשץ שוב משחקת אמא. ושוב, זוהי אמא שחווה על בשרה סיטואציה משפחתית קורעת לב, אמא שמתווספת לגלריה המרהיבה של אמהות בוכות עם טוויסט שיצרה השחקנית ב"כנפיים שבורות", "לתפוס את השמיים", "הדקדוק הפנימי" ו"איים אבודים".
הפעם זה קורה ב"בין השמשות", סרטו המרשים והמיוחד של אלון זינגמן, שקטף בפסטיבל חיפה האחרון את הפרס לסרט הביכורים ויוצא השבוע למסכים. זהו סרט ששייך למסורת סרטי העלילות המצטלבות, דוגמת "תמונות קצרות", "מגנוליה" ו"החיים על-פי אגפא", כשהפעם כולן סובבות הפעם מוטיבים של נטישה או בגידה בין הורים לילדים.
זילברשץ - שמופיעה בסרט לצד צוות שחקנים משובח הכולל בין השאר את ריימונד אמסלם, שמיל בן-ארי, רותם זיסמן-כהן, גל זייד ומיכאלה עשת - הסכימה להתראיין בחוסר רצון. "אין לי כבר כוח לזה", אמרה ובכל זאת הגיעה לראיון בכושר שיא ובהחלטה לתת מעצמה - "כי צריך לעזור לסרט". מה שכן, כבר בשלבים המוקדמים של השיחה, הסתבר שהיא שייכת לזן נדיר יחסית של שחקנים: כאלה שלא רק אוהבים לדבר על עבודתם אלא שיש להם גם משהו מעניין להגיד עליה.
צפו בטריילר של "בין השמשות"
קבלו הצצה לאחורי הקלעים של הסרט
בתור מי שמזוהה בעשור האחרון עם תפקידים של אמהות מיוסרות, עד כמה את לוקחת את הדמויות שלך ללב? האם את משתמשת בחוויות האישיות שלך כאמא או שזה לגמרי עניין מקצועי?
"האמת שקצת עייפתי מהתפקידים האלה. הם גורמים לי סבל נורא גדול, כי הם דורשים ממני להכניס את עצמי למצב נפשי לא קל. אני לא עד כדי כך משוכללת מבחינה טכנית בשביל שאוכל ללחוץ על כפתור ולהוריד דמעות. אמנם השתכללתי עם הזמן, אבל אני עדיין נדרשת למאמץ מסוים. כשאני עצובה על המסך, אני עצובה באמת.
"אבל האמת היא שבמה שאני אומרת יש איזה שקר. כי רגע אחד אני יכולה להיות עצובה, ורגע אחר כך מגיע צוות של גיא פינס לתעד את הצילומים ואני רצה לקרון איפור לשים ליפסטיק כי אני רוצה להצטלם יפה. ופתאום אני מבסוטה, מחייכת ועושה דאווינים, כשעשר דקות קודם הלב שלי נקרע. אז צריך לשים את הדברים על דיוקם. בסופו של דבר זה משחק, הכל יחסי".
באמת עושה רושם שמאז "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן התיישבת על סוג של טייפ קאסט. את שלמה עם זה? לא היה בא לך לעשות איזו קומדיה?
"אני כן מנסה לשחק בני אדם ולא קלישאות, ואני חושבת שיש הבדל בין האם ב'בין השמשות' לזו של 'הדקדוק הפנימי' או של 'כנפיים שבורות'. ב'בין השמשות' אני משחקת ספרית קצת פרחה, שזה טיפה אחר מהרגיל. אבל אני לא רוצה להיתמם, כן תפסתי נישה מסוימת. העניין הוא שיש משהו מאוד שמרני בתפיסה הליהוקית בארץ. לא לוקחים כאן סיכונים כמו שלוקחים במקומות אחרים. מה שכן, אני פריקית של סרטים. אני רואה את כל הסרטים, כולל הגרועים, וקשה לי מאוד להגיד 'לא' לתפקיד בקולנוע. התעשייה בארץ לא כל כך גדולה, ולא בכל הסרטים שעושים יהיה תפקיד מאתגר ומעניין לאישה בגילי".
מה שהכי חשוב לזילברשץ זה שתבואו לראות את "בין השמשות" בקולנוע. היא מאמינה בסרט, וחושבת שמגיע לו. כל פעם שהשיחה גולשת לכיוונים פחות ממוקדים, היא ממהרת להחזיר את הדיבור לסרט, "כי גם ככה קשה לו". ברור לה שבשנה שבה גם הקליברים הגדולים של הקולנוע הישראלי - דובר קוסאשוילי וניר ברגמן, למשל - לא הצליחו למלא אולמות, סרט ביכורים קטן יחסית כמו "בין השמשות" נאבק במידה רבה על חייו. אחרי הכל, עם אוסף דמויות שכולל ילד עולה חדש שאמור לעבור ברית מילה מאוחרת, נערה חולת סרטן, רופא שמנוכר לאביו, ועוד נושאים טעונים, אי אפשר לומר שמדובר בממתק קיץ קליל. ועדיין זהו ללא ספק אחד הסרטים היותר אנושיים שיצאו בשנה האחרונה, בעיקר בשל הדרישות הרגשיות הגבוהות שהעמיד לשחקניו.
אז איך הגעת לשחק ב"בין השמשות"?
"עבדתי עם הבמאי אלון זינגמן לפני זה על משהו אחר לטלוויזיה, אז כשהוא עמד לעשות סרט כמובן שאלתי אותו מה יש שם בשבילי. אני חושבת שמה שמעניין בתפקיד הזה הוא שמדובר באישה שעשתה החלטה הרת גורל בגיל מאוד צעיר, ועכשיו בגילה המתקדם היא צריכה להתמודד עם השאלה האם היא יכולה באמת להימלט מהעבר שלה ולהתחיל מחדש. ככל שאני חושבת על זה, אני לא מאמינה שאנשים יכולים להימלט מהדברים שהם עשו. הדברים האלה מרכיבים בסופו של דבר את הזהות שלנו. זה הנושא ש'בין השמשות' עוסק בו בעצם".
התפקיד שלך ב"בין השמשות" הוא לא פשוט. במעט זמן את עוברת מהלך רגשי מורכב וכואב, וגם אין הרבה פרטים בסרט על הדמות ומה שקרה לה. איך התמודדת עם התפקיד הלא פשוט הזה?
"מה שהיה זה שישבנו עם אלון והתווכחנו המון זמן על המהלך שלי ועל מה שאני אומרת בסרט. אחרי שזה נסגר, אין לי יותר מה לעשות חוץ מלהיות שם, ברגע. השאיפה שלי במשחק היא להיכנס למצב שהוא שילוב של להיות משוחרר ללהיות מאוד מרוכז, מין מצב אפס. זה נורא קשה בתור שחקן לא להיות בשטיקים שלך שלכאורה עושים אותך לשחקן, להתנתק מהם."
מה את עושה כדי להגיע למצב כזה?
"אין כאן ממש הכנה. אני גם לא אוהבת חזרות בקולנוע ועושה אותן רק אם מבקשים ממני, כי חזרות זה בעיניי משהו ששייך יותר לתיאטרון. אני מקבלת טקסט וקוראת בדרך כלל רק את התפקיד שלי, כי לקרוא את כל התסריט ולהיות מודעת למכלול מפריע לי בעבודה. אני מתחילה לראות בראש את הסיטואציה, לפתח ציפיות לגבי מה יהיה ומה יקרה. רוב הזמן אני גם מתאכזבת בסוף, כי לעומת הזמן הרב שאני חושבת על התפקיד, הרגעים שבהם אני מבצעת אותו על הסט הם קצרים מאוד. אולי האכזבה הזאת קשורה לעובדה שאני קצת אינפנטילית".
אז מה תפקידו של הבמאי בעבודה שלך כשחקנית?
"להגיד לי שאני מהממת, יפהפיה, מצטלמת מיליון דולר והשחקנית הכי טובה שיצא לו לעבוד איתה. אבל בעיקר לעזור לי עם הראייה הגלובלית של הסיפור, שזה אומר בעיקר לכוון אותי לגבי המינונים הרגשיים, כי הוא זה שיודע איך הרגע הספציפי של המשחק שלי משתבץ בסיפור. רוב הזמן אני מסירה מעצמי את האחריות למהלך הרגשי של הסרט. אני מביאה את הסחורה. הבמאי הוא זה, שצריך להזכיר לי מאיפה אני באה ולאן אני הולכת בראייה הכוללת. אלון לדוגמא מאוד עזר לי בזה".
לקראת סופו של הראיון, השיחה שוב גולשת לחוסר הנחת המסוים של זילברשץ מהקולנוע הישראלי העכשווי והמקום שלה בתוכו. הכמיהה שלה היא למצב שבו הסרטים המקומיים ידברו פחות על מלחמות וקונפליקטים פוליטיים, ויעסקו יותר ביחסים בין בני אדם. אולי גם זה בגלל שהיא קצת אינפנטילית.
"הייתי רוצה לשחק בסרטים שמספרים סיפור פשוט", היא מבהירה. "הרי חיי היומיום של רוב האנשים מורכבים מזה שהם הולכים לעבודה, מדברים עם בני הזוג שלהם והילדים שלהם, שואפים להיות מאושרים. הפוליטיקה היא לא באמת חלק כל כך מרכזי בחיים שלנו כבני אדם. אני לא נגד עמדה, אבל לפעמים אני תוהה אם לא כדאי שנספר יותר סיפורים פשוטים על החיים שלנו."
אם היית בוחרת לבד, איזה מין תפקיד היית רוצה לשחק עכשיו?
"אני רוצה לעבוד עם ארי פולמן. אולי יקרה משהו בצילומים של 'כנס העתידנים' לבלונדינית הזאת, רובין רייט, והוא יתקשר ויגיד לי 'אורלי, את יכולה להגיע?'. זכותי, לא?"
באיזה סרט הכי אהבתם את אורלי זילברשץ? ספרו לנו