כבר 17 שנה שתפוזינה מלווה אותנו. לא מדובר במשקה כמובן, כולו מיץ תפוזים דליל. תפוזינה עבור הישראלים היא לא פחות מהפטמות הרטובות של ההולנדית אדומת השיער, זו המשוחררת שלא אכפת לה להסתובב בלי חזיה, לשחק כדור עף באמצע פקק, ולהשפריץ על עצמה. כי כזו היא האירופית המצויה - להבדיל מכן הישראליות, כך רומזים לנו: היא ספונטנית וכיף לה והיא המנצחת הנצחית בתחרות החולצה הרטובה.
וכך, אחרי שהשתעשענו מספיק עם נערות תפוזינה שונות, חזרנו ב-2011 אל תפוזינה המקורית, הלן הידינג - מיתולוגיה במונחי עולם הפרסום הישראלי. בפרסומת החדשה היא כבר אישה בשלה, מיושבת ולבושה, המסתובבת לה בארץ הקודש ותוהה למה כולם חושבים שהם מכירים אותה. בסוף, אחרי שהתברר שהיא לא היתה מתנדבת בדגניה וגם לא "היה לה משהו" עם איזה גס רוח, היא יוצאת מטבילה בים והחזה הרטוב שלה מזכיר ומזקיר לכולם אהה! עכשיו סופסוף אנחנו מזהים, זאת נערת תפוזינה! כי בשורה התחתונה, זו פרסומת שכל הסבטקסט שלה הוא אחד: הפטמות שלך מוכרות לי מאיזשהו מקום.
גם המחמאה החלולה שנזרקת בסוף הפרסומת אל עבר תפוזינה המשקה ותפוזינה האישה בצורת "הזמן עושה לה רק טוב", היא מחמא-עלבון, במובן של באנו לברך ויצאנו מקללים: האישה הנעימה, היפהפיה והלבושה היא רק בבחינת חמודה שנראית טוב לגילה; אבל הנה, רק נרטבו הפטמות השמורות היטב והרי לכם השוס האמיתי והסיבה להתלהבות הלחה שנמשכת 17 שנה.
אנחנו חיים בעידן שהכל בו "בקטע" מלגלגים לכם על המבטא? זה בקטע אירוני; האישה רפת המוח מהפרסומת למשכנתא שלא מבחינה בין שאסי למסי? צוחקים אתכם, מה אתם כל כך כבדים? אלא שלא באמת התרחקנו מספיק מהשנים שבפרסומת לתפוזינה היה לגמרי סבבה להריץ עדר שועט של גברים אחרי צעירה שעושה ג'וגינג. פשוט עשינו סיבוב שלם וחזרנו בדיוק לאותו המקום. לא בקטע, לא אירוני, לא מודע לעצמו ולא תפוזים.
לכן החזה הרטוב של הלן הידינג 2011 לא באמת שונה מהחזה המקפצץ של עדר נשות "אשכוליות או לא להיות" מ-1981. שתי הפרסומות האלו השתמשו בדיוק באותו עיקרון תמיד יהיו גברים שייהנו מציצי מוכרני, תמיד יהיו נשים שיחשבו שלקחת חלק בחגיגה יהפוך אותן לליברליות; מהפכה פמיניסטית או לא, בעיני הדון דרייפרים של העולם אנחנו קהי חושים או פשוט פרימיטיביים מכדי שנזכה במשהו שירמוז שלצופי פרסומות יש שכל, או כבוד עצמי.
מצער ליפול למלכודת הילד-הכי-נודניק-בכיתה של חברת פרסום שמרוויחה מכל שערורייה זוטא כזו, אבל המחשבה שגם כאשר אנחנו כבר נמצאים או מנסים להיות במקום אחר, יש מי שמתעקש לגרור אותנו אחורה, פשוט מרגיזה מדי. ישראל 2011 בראי פרסומות כאלו ודומות להן (ולא חסר, ע"ע שאסי-מסי) היא ישראל בהמית, מפגרת, שעוד חוגגת את טימטומה בחדווה. מצד אחד מגיע לנו. ומצד שני? מגיע לנו יותר.
ולהבדיל - אסתי גינזבורג מייצגת אישה מסוג אחר בפרסומת
מה אתם חושבים על הפרסומת החדשה של תפוזינה? ספרו לנו