מבזק חצות: "חצות בפריז" של וודי אלן - סרט חביב שאינו משאיר חותם

"חצות בפריז", הסרט החדש של וודי אלן, הוא לא יצירת מופת ולא אכזבה גדולה, כמו שנהוג לקטלג את סרטיו של הבמאי, אלא סרט חביב שאינו משאיר חותם. מרט פרחומובסקי ישנוני

מרט פרחומובסקי

הריטואל הזה חוזר על עצמו בכל פעם שוודי אלן מוציא סרט חדש, שזה אומר בדיוק פעם בשנה. מבקרי הקולנוע מתחרים ביניהם על הערכת מקומו של הסרט בגוף היצירה הכולל של אלן, תוך כדי פיזור הקלישאות הנפוצות בהקשר הזה כמו "הסרט הכי טוב שלו מאז..." או "אלן רחוק מימיו הגדולים". בשורה התחתונה, מתחלקים רוב המבקרים לשני מחנות ברורים. חלקם מחזיקים לאלן אצבעות כדי שיצליח לשחזר את ימי השיא שלו. אלה ממהרים להצהיר על כל סרט חדש כמסמן את חזרתו לכושר, אבל מהר מאוד שוכחים את מה שאמרו, וחוזרים על ההצהרה גם שנה אחר כך. הקבוצה השנייה בטוחה שאלן נמצא במסלול של הידרדרות מתמדת מאז ראשית שנות התשעים פחות או יותר, וכל סרט נוסף שלו רק מחזק אותם בדעתם. האמת נמצאת כנראה איפשהו באמצע.

מתוקף העובדה שוודי אלן התעקש מאז ומתמיד על קצב עשייה מוגבר ואף פעם לא לקח יותר מדי ברצינות את היושרה האמנותית שלו, האיכות של סרטיו אף פעם לא הייתה אחידה. לדוגמה, הקומדיות ההזויות דוגמת "בננות" ו"ישנוני", שיצר בראשית דרכו בשנות השבעים, נראו אולי מרעננות בזמן אמת, אבל היום קשה לטעון שהן מייצגות את יצירתו במיטבה. גם בין היצירות המצוינות באמת שלו משנות השבעים והשמונים, דוגמת "הרומן שלי עם אנני" או "חנה ואחיותיה", היו לא מעט סרטים פחותי ערך כמו "ספטמבר", "ימי הרדיו" ו"אליס". במילים אחרות, המגמה הכללית של הפילמוגרפיה האלנית לא ממש השתנתה לאורך השנים. יכול להיות שהסרטים הטובים החדשים שלו הפכו להיות טובים פחות, בגלל הרשלנות הטכנית בכתיבה ובימוי שאלן חוטא בה פה ושם, אבל בסך הכל מדובר כאן באחד היוצרים היותר עקביים בתולדות הקולנוע. אולי זאת אחת הסיבות, שוודי אלן ממשיך להיות מותג חזק בקרב הצופים אניני הטעם, וכל סרט חדש שלו הוא עדיין אירוע משמעותי.

בלעדי: ראיון עם וודי אלן על הסרט, החיים והאמנות

עוד בוואלה! NEWS

הכל יותר טעים עם חמאת בירה: תפוחי אדמה ופטריות של עז תלם

לכתבה המלאה
ווילסון מצטרף לגלריה של כוכבים שבסרטיו של אלן מתנהלים כמו חיקוי דהוי של אלן עצמו. מתוך "חצות בפריז" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

כל הדברים האלה תופסים כמובן גם לגבי "חצות בפריז", הסרט החדש של אלן שיצא אתמול (חמישי) לבתי הקולנוע. חלק מהביקורות מיהרו להכריז שמדובר כאן בסרט הכי טוב של אלן מזה שנים. חלקם האחר התעקש שמדובר בסרט חסר ערך. גם הפעם, האמת נמצאת באמצע. "חצות בפריז" הוא לא נפילה מהסוג של "סקופ" או "חלומה של קסנדרה". מצד שני, אין בו את האנרגיה היצירתית שאפיינה את "נקודת מפגש" ואת "ויקי כריסטינה ברצלונה", הסרטים הטובים באמת של אלן מהעשור האחרון. "חצות בפריז" הוא מערכון ארוך, קליל ולא מאוד מצחיק, שמתבסס על רעיון חינני, אבל לא ממש מפתח אותו.

אואן ווילסון מצטרף לשורה ארוכה של גיבורי הסרטים של אלן (ביניהם קנת בראנה, ג'ייסון ביגס וסקרלט ג'והנסון) שנשמעים ומתנהלים בתוכם בתור מין חיקוי דהוי של אלן עצמו. ווילסון מגלם את גיל, תסריטאי אמריקאי שעובד על הרומן הראשון שלו. גיל מגיע לחופשה בפריז עם ארוסתו המעצבנת אינז (רייצ'ל מק'אדמס), שאינה חולקת את תפיסת החיים הרומנטית שלו ומתעקשת לסרס את מאווייו לגבי מגורים בעיר האורות. בצר לו, גיל משוטט לבד ברחובות העיר, עד שבדיוק בחצות הוא נאסף על ידי מכונית מסתורית, שלוקחת אותו במפתיע ללב הבוהמה הפריזאית של שנות ה-20 של המאה הקודמת. מכאן הופך הסרט למסע ניימדרופינג אינטלקטואלי, ומפגיש את גיבורו (ואת הצופים) עם גלריה של עשרות אמנים בני התקופה, החל מארנסט המינגוויי, דרך פבלו פיקאסו וכלה בסלבדור דאלי. את ההנאה העיקרית בסרט מפיקים מהמסע בין הכוכבים המשועשע הזה, שמאפשר לצופה הבורגני הממוצע לטפוח לעצמו על השכם וגורם לו להרגיש נורא משכיל, כיוון שהוא מכיר את כל החבר'ה החשובים.

משעשע אך נטול תובנות ואפילו בדיחות ראויות. מתוך "חצות בפריז" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

מעבר לעניין המשעשע הזה, אין לאלן יותר מדי תובנות או אפילו בדיחות ראויות לתבל בהן את העניינים. כשהוא מנסה לתקוע פנימה איזה מוסר השכל לגבי זה שבכל תקופה אנשים מרגישים שאלה שחיו לפניהם נהנו יותר, זה יוצא סינתטי ולא ממש משכנע. במידה רבה, "חצות בפריז" הוא פרפראזה מעט פחות מוצלחת על "שושנת קהיר הסגולה" המפורסם של אלן מ- 1985, רק ששם היה מדובר בדמות מהקולנוע ההוליוודי הקלאסי שנכנסה לחייה של אישה אומללה והביאה אליהם קסם רומנטי. גם כאן פריז של שנות ה-20 היא משאת נפש של אדם, שמרגיש אי נחת בתוך תקופתו וסביבתו, אבל בסופו של דבר, גם הכמיהה הרומנטית מתגלית כשקרית וחסרת ערך.

בשורה התחתונה, "חצות בפריז" הוא סרט נחמד רוב הזמן (וגם זה, רק אם יש לכם ידע בסיסי בסצנה האמנותית בפריז של שנות ה-20), אבל חסר כל עומק או ערך אמנותי ממשי. לראות ולשכוח. לא שיש משהו רע בכך שוודי אלן עושה גם סרטים כאלה. המפגש השנתי עם יצירותיו הוא מפגש עם מכר ותיק, שלפעמים הוא כיף גדול, לפעמים הוא אכזבה גדולה, ולפעמים הוא ככה ככה. אז "חצות בפריז" הוא ככה ככה, אבל זה לא אומר שאנחנו אוהבים את וודי שלנו פחות. מה שבטוח, בעוד שנה הוא כבר יביא לנו סרט חדש, שבטח יהיה משהו אחר לגמרי, ואנחנו נרוץ לקולנוע כדי לראות אותו.

איפה ומתי אפשר לראות את "חצות בפריז"?

ראיתם את הסרט? ספרו לנו מה חשבתם

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully