שרה סילברמן גורמת לזה להיראות קל. למה לא כולנו מדברות על בעיות החד-גבה שלנו באותה חופשיות משוחררת? בלי שום מבוכה, עכבות או לא-נעים היא מספרת על איך הרגישה את הרוח נושבת מעל השפה שלה כשסוף סוף מרטה את השפם. זו שרה סילברמן על קצה המזלג מדברת על הקקי של הכלב שלה, מקדישה זמן לפירוט ארוך ומדוקדק של ניואנסי הריח הנורא שבוקע מהלוע שלו (כל הפלוצים בעולם, של כל הלאומים והגזעים השונים, מסוננים דרך השיניים של סבא שלה, אם כבר התעניינתם) וממליצה לנשים צעירות שלא להשתמש בדיאודורנט ואגינלי. נשמע דוחה? אולי, אבל בכל זאת מדובר באחת הנשים היותר מוצלחות שיש היום בסטנד אפ, ואולי אחת המוצלחות ביותר בכלל.
אמש (שבת), באמפי וואהל בתל אביב, סילברמן הגיעה כדי לספק את הסחורה שעליה בנתה את הקריירה שלה אישה, יהודייה, עם פה של נהג משאית, אינפנטיליות מודעת לעצמה, אנ-פוליטיקלי קורקט ואפס מבוכה. הבחורה שגרפה אמי על השיר שלה "I'm fucking Matt Damon" סיפרה בעליצות גם על הסקס שהיה לה עם כבוד הנשיא שמעון פרס בוועידת הנשיא שבה התארחה בשבוע שעבר. ספורות הן הנשים שהיו מגיעות לספר בדיחה כזו, למעשה אין גם הרבה גברים כאלו בנמצא.
שרה סילברמן בישראל: "אני יהודיה עד העצם"
שרה סילברמן היא קומיקאית שהקהל מגיב אליה בקיצוניות דומה לזו שהיא מייצגת בהומור שלה או שמשתגעים עליה, ומפענחים את הניואנסים הביקורתיים שהיא מפזרת בין בדיחות הקקי-פיפי שלה, או שלא מבינים למה מישהו בכלל נתן במה ליצור גס רוח כל כך. אבל תאהבו אותה או לא סילברמן סללה דרך משל עצמה בתחום הסטנד אפ הנשי. היא לא תהיה זו שוועדי עובדים קונים כרטיסים בסיטונאות כדי לשלוח את כל החבר'ה מהמשרד למופע שלה והיא לא מתעסקת בהווי זוגי, שטיפת כלים ושאר נושאים ביתיים שמחליקים בקלות בגרון למי שבדרך כלל מגיע לראות סטנד אפ נשי.
למעשה, הכי קרוב שסילברמן מגיעה במופע הנוכחי שלה לדיון בזוגיות זה כאשר היא מספרת שהיא שואלת בכל פעם אחרי סקס סוער עם בן הזוג שלה, בקול רך "גמרת?" בהתחלה זה מצחיק אותם, היא מספרת באגביות, אחרי שלושה שבועות זה מבאס אותם, ואז זה שוב חוזר להיות מצחיק. וזה באמת מצחיק - לפחות את מי שחושב שלנשים מותר להתפלש בהומור בכל גובה שמתחשק להן, מעל או מתחת לחגורה.
את שרה סילברמן אפשר לפטור כמי שמשחקת במגרש של הגברים, אבל זה יהיה פשוט מדי. היא לא מבטלת את האספקטים הנשיים שלה, היא פשוט מכופפת אותם לפי הצרכים שלה, והיא נעה בגמישות בין חיקוי בוטה של אוננות גברית לבין רפרנסים עצמיים. מי שמסכם את שרה סילברמן כוולגרית וזה הכל מפספס חלק משמעותי מההומור שלה שמציב אותה חשופה, פגיעה ובעצם כנה לחלוטין לגבי משחק העמדת הפנים שרוב הנשים מתחזקות כחלק מקוד ההתנהגות שאימצו לעצמן.
למעשה, סילברמן מודעת היטב לכך שהיא משחקת משחק כפול, וגם כאשר היא קולית לגמרי לגבי ההומור שלה, היא מודעת לאפקט שמזעזע ומצחיק את הקהל שלה אישה יפה, שחושפת את חוסר השלמות שלה (חוסר השלמות של הנשים כולן, יפות, חינניות ונשיות ככל שיהיו) ומותחת את הגבול בין נשי לדוחה, בין מושלם לפגום, בין חסר רגישות לכאורה למלא מודעות מצד שני. מתחת להומור השפיך שלה יש בדיקה מתמדת והדיפת הגבולות של הקוד הסמוי של מה מותר עדיין למין הנשי לומר, לחשוב ולעשות.
מה שהופך את סילברמן לכל כך מצחיקה, ויכול להיות פתח כניסה לנשים נוספות אל התחום הכמעט כל גברי הזה, הוא הסרת ציפוי הסוכר מעל לאופן שבו נשים אמורות עדיין לחשוב ולדבר. את כל אלו, כולל שלב שאלות ותשובות קצת מיותר, קיבלו כל אלו שפקדו את המופע של שרה סילברמן. מי שיצא בתחושה שכל מה שקיבל היה בדיחות שפיך וקקי כנראה שמגיע לו.
נהניתם מההופעה של סילברמן? דברו איתנו בפייסבוק