זלמן שוכב עם ההחמצה הגדולה של החיים שלו. מה שוכב, מזדיין. גם בבוקר הזה, כמו בכל בוקר בשבועיים האחרונים, לשכת מנכ"ל מע"צ סניף השרון ריקה: הקודם חטף התקף לב וחדש טרם מונה. רק המזכירה אסתריקה פה - עיניים חומות ועגולות, עיני עגלה או עיני פרה, כמו עיניה של ה?ר?ה.
גם השיער של אסתריקה חום, חלק וישר עד הכתפיים. לאסתריקה הרבה גוונים של חום ופנים עגלגלות כמו של תינוק, לחיים תפוחות שמבקשות צביטה ושפתיים אדומות ובשרניות, גדושות בדם, קווי מיתאר כמו ברישום שפתיים קלאסיות, שיניים מושלמות ללא רווחים. פה מושלם. פה של מוצצת קראו לזה בתיכון. והמציצות של אסתריקה, כמו כל הזיונים איתה, חמות ולחות ואיטיות, אבל בתיכון הם לא עשו כלום, רק החזיקו ידיים פעם אחת במסדרון במשך כל ההפסקה הגדולה, פשוט התהלכו במסדרון והחזיקו ידיים.
כף היד של אסתריקה גדולה ורכה ונעימה, אצבעותיה שמנמנות, והמורה לתנ"ך נתקלה בהם ושאלה אותם מופתעת אם הם "חברים", והם מייד אמרו שלא, והם גם לא נהפכו לחברים אחרי זה, רק החזיקו ידיים פעם אחת במשך כל ההפסקה הגדולה.
כעבור שבוע שיגרה אסתריקה לזלמן את חברתה הטובה ביותר, והחברה הזמינה את זלמן למפגש של שלושתם בביתה. שתיהן ישבו על המזרן - זלמן ישב על הרצפה - והם פשוט דיברו ולא קרה כלום. הוא גם זוכר שפעם, לא זוכר באיזו כיתה, הוא הגיע לביתה של אסתריקה בשבת בבוקר, והוריה קיבלו את פניו במאור פנים מנומס ובחיוכים מעודדים ונשארו בסלון כשאסתריקה הובילה אותו לחדר שלה וסגרה את הדלת אחריהם, והם ישבו זה לצד זו, והיא הראתה לו שירים שכתבה, בנאליים להחריד, וסיפרה לו שהיא מאוהבת במורה לדרמה ואמרה שהכל כתוב ביומן שלה, והוא שאל אם היא יכולה להראות לו את היומן שלה והיא אמרה שלא.
כבר אז הייתה דדנית, שדיים גדולים וכבדים, עגולים מאוד, בחורה כמעט שמנה, כבר אז הייתה בחורה שרוצה להתחתן, בחורה טובה ורצינית, בחורה בוגרת, עמוד תווך בתנועת הנוער, שרה בציבור עד שגרונה ניחר, רוקדת ריקודי עם.
הוא רחרח סביבה באותם ימים אבל איבד עניין. הם הזדיינו כמה פעמים אחרי הצבא. הכוס שלה היה שרירי ועמוק, רטוב ורחב ומתרחב, כוס שרוצה לתת חיים, ככה הוא הרגיש, אבל אז הגיעו מגדה ומוקי והקשר ביניהם ניתק. אסתריקה התחתנה, אסתריקה ילדה. ארבע פעמים נתנה חיים, גידלה חיים, טיפחה חיים, חמה וחומה, יציבה ואמהית, והיא וזלמן המשיכו להתגורר במשך שנים במרחק של כמה מאות מטרים זה מזה אם כי הוא בקושי היה מודע לקיומה - היא פשוט הייתה שם, כמעט לא משתנה, מתבגרת יפה - עד לאותה שיחה מקרית שהתחילה בצרכנייה של שפיגל.
זלמן הסתכל על כפות רגליה בסנדלים, גדולות ועבות, הרים את מבטו וגילה שמשהו חדש, הרבה יותר פרוע משזכר, מתפרץ דרך עיניה, ושעה שליהגה על הא ועל דא משהו בגופה רמז לו שהיא בשיאה, שופעת חיים חמים ויציבים כמו תמיד, אבל שלאורך השנים הצטבר בה משקע של חוסר סיפוק, והיא כבר לא מסוגלת ולא רוצה לסכור את תשוקותיה, הזמן שלה הגיע. משהו רמז לו שיש באסתריקה נועזות חדשה, נטולת מעצורים, משוחררת מנקיפות מצפון, שהיא את שלה עשתה ועכשיו היא תעשה לעצמה, ואם אף אחד לא נפגע אז שיסבירו לה איפה הנזק.
חזק הוא נכנס בה עכשיו בלשכה הריקה של מנכ"ל מע"צ סניף השרון. היא שכובה על הספה, על הגב, על אדוות השומן הנרעדות של פלחי ישבנה, רגליה פשוקות, מורמות אליו, משוכלות סביב גבו ומושכות אותו אליה בכוח, והיא רעשנית, רוטטת, רחבה, ממש רחבה, הוא יכול ללכת לאיבוד בתוכה, חייב לעשות חזק כדי להרגיש אותה, כדי שתרגיש אותו. אסתריקה היא אמא, לא אמא שלו אבל אמא. היא אמהית.
הוא יכול לנשוך אותה חזק כשהוא גומר והיא לא תצרח. שדיה משתפלים משני עברי גופה. פטמות גדולות ומזדקרות מוקפות עטרות חומות גדולות. לו? רק לא היה מגרש אותה לפני כל השנים האלה היו חייו נראים כעת אחרת. והיא אומרת לו שלא, שתשוקה שמצטברת ומתגברת עשרים שנה טובה יותר, הכי טובה, וגם הסודיות טובה, הסוד מוסיף ריגוש.
זלמן מבין שבשביל אסתריקה תשוקה כזאת חייבת להיות סודית, חייבת להתפרק בחשאי, היא לא יכולה להתקיים בחיים הרשמיים והגלויים לעיני כל, וממילא היא טוענת שהיא ויגאל בעלה חברים טובים, שתמיד היו.
כשהוא הגיע הבוקר וחיבק אותה מאחור, חפן את מבושיה בין רגליה, היא כבר הייתה רטובה ונפנתה אליו, שנוקה, שולחת לשון גדולה וחומה ורטובה עמוק אל תוך גרונו, ואמרה לו הכל בסדר, תירגע, ככה בדיוק זה טוב, אין בעיה שנמשיך ככה, איפה הנזק, אף אחד לא נפגע, אף אחד לא יודע. אסתריקה שומרת על יציבות, שומרת עליה מכל משמר. היא פשוט גילתה שאפשר לחפור מנהרה תת-קרקעית ולהתגנב אליה כשרוצים.
היא שקרנית מעולה, היא נולדה לחיים כפולים. היא אוהבת חיים כפולים. היא לא רוצה את זלמן כבעל. היא לא רוצה להתגרש מיגאל. אין לה שום בעיה להמשיך בחיי השגרה עם יגאל. והיא אפילו לא צריכה להתאמץ לזייף את זה איתו, זה בא לה טבעי. הנפש שלה מסודרת, כל דבר מתויק במגירה הנכונה, נפש של מזכירה יעילה, מנוהלת היטב. היא לא אומללה, ובכלל אין לה נטייה לדיכאונות, רק זלמן אומלל ומתקשה לתמרן בתוך כל המורכבות הזאת, גומר בתוכה, יורה את עצמו לתוכה עד הטיפה האחרונה, בייאוש אקסטטי, וקורס עליה בעילפון חושים.
כבר עכשיו, בשעת בוקר די מוקדמת, החום כבד. זה אחד הימים החמים ביותר השנה, ומי יודע, אולי יישבר היום שיא וזה יהיה היום החם ביותר ביישוב מאז ומעולם, מי יודע לאן הטמפרטורות יטפסו, וזלמן מונח על אסתריקה, ראשו בשקע שבין צווארה לכתפה, נח עליה, אצבעותיה משחקות בשערו, והם ככה כמה דקות, והוא מנשנש את תנוך אוזנה, ואסתריקה דופקת פעמיים קלות על גבו,
יאללה צריך לקום, והוא מתרומם, ישוב על ברכיו על הספה, והיא מכניסה לרגע את הזין שלו לפיה, נשיקת פרידה, ומייד הודפת אותו אחורה, מרימה את תחתוניה מהרצפה והולכת לשטוף את עצמה בחדר השירותים, חוזרת לבושה בתחתוניה ובחצאית, ירכיים כמו של חוואית פל?מית בציור של ברויגל, מרימה את חזייתה מהרצפה ורוכסת במיומנות מאחור, ואז אומרת לו לקום כי הוא יושב על החולצה שלה.
זה נגמר אבל זה ממשיך בראש של זלמן. מוזר איך אסתריקה זה רק סקס, הוא אומר לעצמו. היא לא מדברת איתו על הילדים שלה, והוא דווקא מדבר איתה על מוקי, מודאג ממוקי, מה יהיה עם מוקי. ה"יהיה בסדר" האוטומטי שלה שטחי ולא מחייב. כל זה היה לפני כמה שעות. ואיפה מוקי? הוא כבר היה אמור לחזור מהטיול שלו. והיא שקרנית כל-כך טובה, אסתריקה. כשהם נפגשים במקרה, כל אחד מהם עם בני משפחתו, היא כל-כך חמה וידידותית, שכנה טובה, שום רמז לכל הסקס הזה. והוא תמיד בטוח שאיבד אותה, שהוא לא מסוגל להמשיך ככה.
זה גם ממשיך בראש של אסתריקה, אבל אחרת.
הכל התחיל, כל ההיפרמות הגדולה הזאת, בקיץ שעבר, כשהיא איבדה את השליטה עם הנער, מקס, הבן המאומץ של חברתה סימה.
מקס עבד בחדר הכביסה. באמת שלא ידעו מה לעשות איתו. את כל המילים כתב בש?יכול אותיות ובשגיאות מביכות, ולא היה מסוגל לקרוא יותר מכמה משפטים ברצף וגם את זה באיטיות שמוציאה מהכלים, ובעת ביצוע פעולות חשבון פשוטות עיניו היו עוטות מבט מצועף, ערפילי, והוא היה מחייך את החיוך הזה, השובה, וממתין בסבלנות שמישהו יגיד לו מה התשובה.
נער יפה, עדין. נראה כמו ילדה שטוחת חזה. שיער קוצני בגון הקש, כרבולת מתוקה מזדקרת.
אז מקס עבד, כאמור, בחדר הכביסה, וערב אחד הגיעה לשם אסתריקה עם שק הכביסה הביתי. מקס היה עם הגב אליה, בוחש בגיגית, כל גופו מלוהט, בלי חולצה, מיוזע. אסתריקה הניחה את השק שלה על הרצפה ומיד יצאה החוצה, מלמלה "נורא חם פה" ונעמדה מחוץ לחדר הכביסה, בצילו של הברוש, משתהה, מגניבה מבט פנימה מבעד לדלת הפתוחה, פשוט עומדת שם, לא מסוגלת לחזור הביתה אל יגאל והילדים, לוקחת את השקט הזה, את הלבד הזה, נאחזת בלבד הזה בפראות, צמאה נורא, גרונה יבש.
היא הלכה לברז, כרעה מולו על ברכיה, הצמידה את שפתיה לברזל החלוד, לגמה בשקיקה מים חמימים, גמעה אותם, ניגרים על סנטרה, סגרה את הברז והטיפות המשיכו לזלוף בהילוך איטי, הדליפה הנצחית הזאת שלעולם לא תתוקן כי היא לא בתחום האחריות של איש, והיתושים חגים, חשים בדם הסמיך הזורם בבשרה העסיסי של אסתריקה תחת עורה הלבן והדק.
וכשהיא קמה הוא עמד שם, כמה צעדים ממנה, שעון על גלגל הטרקטור שחנה ליד חדר הכביסה, מיוזע ומלוהט, מעשן סיגריה, בוהה נכחו, שקוע במחשבות ועם זאת נינוח כל-כך, טבעי כל-כך, כאילו לא היו אלה מחשבות שבהן שקע אלא דווקא היעדרן, איזה ר?יק, חלל דומם שבתוכו הוא מתקיים, שקוע בעצמו כאילו היא לא קיימת.
ואסתריקה פשוט הביטה בו, בתנועת העישון האיטית שלו, והוא כמו לא היה מודע לנוכחותה, לא הבחין במבטה, אך לאחר שהשליך את בדל הסיגריה ארצה ומעך אותה הוא סובב אליה את ראשו, וזו הייתה תנועה אחת, מושלמת, רציפה - השלכת הסיגריה, מעיכתה, סיבוב ראשו לעברה - ועיניו, עגולות ושחורות, פגשו את עיניה.
אסתריקה מייד התיקה ממנו את עיניה. ניתקה מגע. חייכה חיוך רפה ונעמדה בגבה אליו, משקיפה אל האופק, כמו מחפשת מישהו, מחכה למישהו, עסוקה במשהו, משהו אחר, ראשה ריק לגמרי, מרוקן כמו גלגל מפונצ'ר שכל האוויר נפלט ממנו במכה אחת, לא רואה אותו עכשיו אבל מנסה לנחש את מעשיו, אוזניה כרויות לרחשי תנועתו, לאוושת צעדיו.
הדממה שהשתרעה מאחורי גבה הלכה וגברה ככל שחושיה הגבירו את המאמצים לפענח אותה, לאתר בה סדק, לפצוע ולבצוע - איפה הוא עכשיו?
אט-אט הסתובבה: מקס היה שעון עדיין על הטרקטור, גבו מעט קעור, ראשו מוטה לאחור, עיניו השחורות חודרות את עיניה. אסתריקה לא האמינה שזה קורה. היא סירבה להאמין שזה קורה. כי אם זה קורה זה הרי לא ייאמן. הוא ממש עושה את זה! הוא חצוף, זאת חוצפה איומה. אישוניו ננעלו על אישוניה ולא הרפו. עיניה היו לפותות בעיניו, כמה זמן זה נמשך? הזמן התנהג באופן משונה מאוד: התעוות, היה עיסתי, הפך לעיסה בצקית. מה הדבר הזה שקורה פה?
לא יכול להיות שהנער הזה מבין מה הוא עושה. אולי הוא באמת ת?מו?י, אפילו טיפש, הרי לא מתנהגים ככה, לא עושים דבר כזה. מי עושה דבר כזה? הברכיים של אסתריקה היו ג'לטין. מטולטלת היא הרחיקה את מבטה ממקס, שלכל אורך הרגע הבלתי נגמר הזה לא חייך, אף לא שמץ קמט בזוויות פיו, שריר לא נע בפניו.
אסתריקה ניסתה להרגיע את עצמה. אמרה לעצמה שהיא עוד לא תלך הביתה אבל גם שום דבר לא יקרה כאן. שום דבר. בן כמה הוא? שש-עשרה? וחצי? אולי. מה הוא רוצה ממנה? היא גדולה ממנו בכל-כך הרבה שנים. היא כבר חיה המון שנים. כמה שנים טובות נותרו לה, בכלל? עשרים? אולי. מה זה עשרים שנה? כלום. זה כלום. אסתריקה הייתה פתאום מבוהלת. היא כבר לקראת הסוף. היא רואה את הסוף. היא שומעת את מקס נכנס בחזרה פנימה, מתעסק עם הגיגית.
הוקל לה. הוא העיק עליה. אבל היא כבר לא הייתה מסוגלת לחמוק מהתובנה שפילחה אותה והצמיתה כעת את כל ישותה, וגל נורא של חרמנות גאה בה. אם כלב היה עובר פה, אמרה לעצמה, הייתי נותנת לו ללקק אותי, עד כדי כך אני צריכה את זה עכשיו. וזה כנראה היה הרגע - המוח שלה שינה תנוחה, כמו אבן שבעטו בה באקראי. המוח שלה השתחרר.
עשיתי את שלי, היא אמרה לעצמה. אין בי יותר אשמה. חיים רק פעם אחת. אבל מה הוא מוצא בי, זה אני לא יודעת. אני שמנה ומבוגרת ואני לא מסוגלת להעניק לו חיים: לא ילדים, לא בית, לא זוגיות, לא קיום משותף. ואז הבינה, מאוחר בחיים אבל לא מאוחר מדי, הבינה בפעם הראשונה, הבינה על באמת, לא רק כתיאור מצב אלא כציווי בעל תוקף מוסרי - שהוא רוצה סקס כי בא לו עכשיו ובא לו עליה והוא חושב שהיא סקסית, ושסקס ואהבה זה לא אותו הדבר, ואפשר להפריד ביניהם, בלי שום בעיה.
אסתריקה נדהמה.
והנה מקס, שוב. מחזיק ביד דלי מלא מים. מדדה לעברה, הגידים בזרועו בולטים. והוא נעצר לידה, למרגלותיה, דווקא שם, כאילו אין מקום אחר בכל המישור האינסופי הזה לשפוך את המים. ואסתריקה שוב נדהמת. חוצפן. והוא משתופף ושופך את מי הספונג'ה הסבוניים מהדלי. והיא מביטה בגבו המקומר. עמוד השדרה כמעט מתפקע מתוך העור המתוח. הכרבולת שלו, לפתע היא חושדת, לא לגמרי טבעית. הוא לא משכים כך משנתו בלי משים אלא משקיע בה, בכרבולת, מעצב אותה, היא לא יודעת איך, אולי עם רוק, עכשיו היא כבר משוכנעת לגמרי, והיא מחייכת עליו. לא אליו אלא עליו, מעליו, חיוכה מתנשא מעליו, מתנוסס על פניה מעל גופו השפוף, והוא מתרומם, מנער את הדלי, לא מתייחס אליה, כאילו היא אוויר, ונכנס בחזרה פנימה.
הוא כבר הבהיר לה מה הוא רוצה שהיא תעשה, ומה שנשאר לה זה רק לעשות את זה.
אבל היא לא עשתה. היא הסתלקה משם. הסתלקה ולא שבה למחרת, אלא שלחה את אחד הילדים שיאסוף את שק הכביסה. ניסתה לדחוק מראשה כל מחשבה על מקס, אך ככל שהתאמצה לדחוק כך הוא העמיק את אחיזתו בתודעתה. היא כבר לא ידעה מה לחשוב. מי זה המקס הזה? מה פתאום? זה מגוחך לגמרי.
נדרשו לה כמה ימים כדי להודות בפני עצמה שמה שהיא בעצם עושה במשך רוב שעות היום זה לחשוב עליו נכנס לתוכה, ואיך היא עוזרת לו, מכוונת אותו, אבל לפני זה היא מכניסה אותו לפה שלה, וזה משהו שהיא לא עושה עם יגאל, היא לא נוגעת בזה של יגאל, לא אוהבת, יגאל כבר הזדקן נורא שמה, שק האשכים כבד ורפוי, תלוי בין ירכיו כמו פעמון, כמו מבושיו של אריה זקן עצל שמעפעף זבובים מעיניו ומפהק תחת עץ בחום היום אי-שם במרחבי הסוואנה. אם כי את זה של זלמן היא דווקא אוהבת.
רוגל אלפר בראיון לוואלה! תרבות
כל הפרקים הראשונים במדור הספרות של וואלה! תרבות