פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "בין השמשות": סרט ישראלי חזק ומפתיע

      "בין השמשות" נראה בתחילה כחיקוי מקומי ל"בבל" ו"התרסקות", אך מתגלה כיצירה ייחודית ומבריקה שמבססת את מעמדו של הבמאי אלון זינגמן כאחד הכישרונות הגדולים של הקולנוע המקומי

      באופן מסורתי, אחת המסגרות המרתקות ביותר בפסטיבל הקולנוע הירושלמי היא תחרות הסרט הקצר, שבה משתתפים בעיקר סטודנטים. קודם כל, היצירות שלהן מהנות כשלעצמן. מעבר לכך, הן מאפשרות לסמן את הכישרונות הגדולים העתידיים של התעשייה המקומית.

      מבחינה זו, התקופה המעניינת בתולדות התחרות היתה בסוף שנות התשעים, עת התגלו בה כמה מן השמות שיהיו אחראים לפריחה המחודשת של הקולנוע הכחול-לבן בעשור האחרון, למשל דובר קוסאשווילי.

      גם בזכות הזכייה בתחרות, הצליח קוסאשווילי מיד לאחריה להרים את הסרט העלילתי הארוך הראשון שלו, "חתונה מאוחרת", והשאר כידוע הוא היסטוריה. אבל גם בתוך המומנטום התקדימי של התעשייה, היו במאים שלא הצליחו להשתמש בחשיפה הירושלמית כנקודת זינוק. מקרה כזה הוא אלון זינגמן: סרט הסטודנטים הנהדר שלו, "כאב השיניים של הרצל", זכה בפרס וולג'ין ב-1999, אבל רק עתה, 12 שנה לאחר מכן, מגיע "בין השמשות", סרטו הראשון באורך מלא.

      ואכן, "בין השמשות" מגשים את ההבטחה שהיתה גלומה ב"כאב השיניים של הרצל". זינגמן התגלה אז כיוצר עתיר חמלה אך גם חמור סבר, עם כישרון סיפורי, יכולת אבחנה ובעיקר עם מגע ייחודי, והוא מפתח כאן במידה מספקת את כל הסגולות הללו.

      מיוחד: ראיון עם אורלי זילברשץ על "בין השמשות"
      בלעדי: מאחורי הקלעים של "בין השמשות"

      מתוך הסרט "בין השמשות" (יח"צ)
      משפחה זה כואב. רמי דנון וגל זייד מתקוטטים ב"בין השמשות"

      ההצלחה האמנותית של "בין השמשות", שקטף את פרס סרט הביכורים בפסטיבל חיפה האחרון, מרשימה בעיקר לאור תנאי הפתיחה שלו. על פניו, נראית דרמה זו כמעין חיקוי ישראלי של "בבל" ו"התרסקות", וזאת משום שהיא מאמצת את אחד השטיקים השכיחים בקולנוע העולמי העכשווי: המעקב אחר הצטלבות הגורלות בין כמה זרים מוחלטים,
      שחייהם נכרכים זה בזה בעקבות אירוע מקרי כלשהו.

      הבעיה שלפעמים, בעיקר בחיקויים של המקור, השטיק הזה הוא באמת לא יותר משטיק. במקרים כאלה, סרטים מסוג זה נותרים סתמיים מפני שלא ברור מדוע מלכתחילה טרח התסריטאי להצליב כך בין המסלולים של דמויותיו, אבל זה לא המקרה של "בין השמשות".

      הפעם, ברור לחלוטין מדוע זינגמן עשה זאת. מובן לגמרי מה הוא רצה להגיד ומדוע הוא בחר לומר זאת כך, ולכן התוצאה צלולה ומגובשת. אם כך, מדוע מפגיש "בין השמשות" בין אב שלא לוקח אחריות על תאונת פגע וברח (שמיל בן-ארי), עולה מארגנטינה (נטליה פאוסט) שלא מספרת לבנה כי אביו נטש אותו, רופא (גל זייד) שגדל בעצמו כילד נטוש ונתקל מחדש באביו השנוא (רמי דנון) וצעירה (ריימונד אמסלם) שיוצאת לחפש אחר אמה הביולוגית (אורלי זילברשץ)?

      מתוך הסרט "בין השמשות" (יח"צ)
      מצליח להגיד במשפט אחד מה שבסרטים אחרים נאמר בעשרים דקות. ריימונד אמסלם ואורלי זילברשץ ב"בין השמשות"

      זינגמן עושה זאת מפני שברצונו לעסוק בהורות, ובעיקר בהשלכות ארוכות הטווח של הורות פגומה, שקרית או חסרה. הבסיס העלילתי של הסרט נראה בתחילה כלא יותר מגימיק או קישוט, אבל בשלב מסוים מתברר כי רק כך היה יכול זינגמן להמחיש את האוניברסליות חוצת הגילאים, הגזעים והזמנים של הנושא.

      חשוב מכך, זינגמן בנה ביד אמן סימטריה מוחלטת בין הדמויות. כולן משתקפות זו בזו ומשליכות אחת על השנייה, כך שהוא יכול להשתמש בדמות אחת כדי לומר משהו על דמות אחרת. כל זה מאפשר לו לנצל את אחת היכולות המופלאות ביותר של האמנות: לגרום לנו להבין את הדברים גם בלי שהם ייאמרו מפורשות.

      וכך, העבר של דמות אחת ב"בין השמשות" הוא לפעמים השלמה למה שעבר על דמות אחרת, ולעתים העבר שלה הוא בעצם הצצה לעתיד שעלול להיות מנת חלקה של האחרת. מרשימה מכל היא הדרך שבה סיפורם של העולים מארגנטינה משמש מראה לקורותיהם של הרופא הצבר ואביו. וכך, את מה שבנסיבות אחרות צריך היה לכתוב בחופן עמודי תסריט, מצליח זינגמן להעביר במשפט אחד.

      ריבוי הדמויות ב"בין השמשות" מייצר בהתחלה תחושה של עודפות, אבל ההיפך הוא נכון: זינגמן, שעוד בתחילת דרכו התגלה כיוצר מאופק וקפדן, משתמש בו לשם חסכנות מפוארת. אמנם הסרט לא מבדר ומלכתחילה גם לא נועד לשעשע, אך מורגשת התעלות נפש במעקב אחר מלאכת המחשבת שבה מתחברות להן חתיכות הפאזל.

      מתוך הסרט "בין השמשות" (יח"צ)
      תגלית השנה? יערה פלציג כחולה סופנית ב"בין השמשות"

      נוסף לכך, זינגמן מצטיין גם בליהוק אנסמבל השחקנים המרשים ובהדרכתם. יותר מכל, הוא מיטיב לעבוד עם כאלה שמזמן לא נראו על המסך הגדול (רמי דנון, למשל) או כאלה שמעולם לא הופיעו בו, לדוגמה יערה פלציג, המגלמת נערה גוססת שנקרית בדרכן של אחת הדמויות, אלא מה.

      פלציג ממלאת את הדמות בכל כך הרבה חיות, שהצופה מאחל שהיא לעולם לא תמות. אך כיוון שזינגמן תמיד מטיח את האמת בפרצוף, הוא יודע שזה לא יהיה כך. כמו ב"בכאב השיניים של הרצל", כמו בישראל כולה, המוות והסכנה אורבים בכל מקום ב"בין השמשות".

      אך כיוון שזינגמן התפתח, הרי שבניגוד ליצירתו הקודמת, הפעם הוא גם מותיר שביב של תקווה. וכך, אומר הסרט, אף שיש מחלות שאין דרך לרפא ואף שקיימים פצעים שלעולם לא יגלידו, בכל זאת, לחלקנו יש סיכוי לגאולה, והדרך לשם פשוטה: היו הורים טובים לילדיכם, אל תזנחו אותם, וחשוב מכל, אל תשקרו להם. ואז, אולי, יזרח האור בין השמשות.

      איפה ומתי רואים את "בין השמשות"?