פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      50 למותו של ארנסט המינגוויי - היצירות שממשיכות איתנו

      50 שנה אחרי מותו, יצירותיו של ארנסט המינגוויי הם זיכרון חי של השירות בשטחים, של תדהמה ראשונית ותשוקה לכתיבה. הצדעה אישית לשלוש יצירות של הגאון

      על מלאכת הכתיבה/לילך וולך

      מי שאהב אי פעם סופר או סופרת, אהבה אמיתית ואינטימית גם אם מדומיינת, מפתח רעב מתמיד ליצירות הנלוות שלו. אלו שחושפות את החלקים הפחות מעובדים, החשופים – טיוטות, כתבי יד לא גמורים, מכתבים, יומנים, מאמרים. כל דבר שייתן עוד רגע גנוב עם מי שהפך להיות חלק מחייך, ואילו הוא לעולם לא יכיר בקיומך.

      בין הסיפורים הקטנים והחבויים יותר של ארנסט המינגוויי, שלמותו יציינו 50 שנה בשבת, 2 ביולי, נוגע ללב במיוחד מאמר אוטוביוגרפי קצר שפירסם במגזין ESQUIRE בשנת 1935. "על מלאכת הכתיבה" נקרא הסיפור, והוא צידת חובה לדרך לכל מי שרוצה לעסוק בספרות, ולכל מי שמתעניין בחיווט הפתלתל של המוחות שבאמת עוסקים בה.

      בסיפור מספר המינגוויי על צעיר עיקש שמגיע לפתח ביתו כדי לשאול אותו על מלאכת הכתיבה; המינגוויי הנבוך מעט מצרף את הצעיר להפלגה, שם הוא מתגלה כאסון ימי, כנר מחונן וכותב נלהב.

      אבל עיקר הסיפור הוא סביב השאלות ששואל הצעיר והתשובות הכנות והמדויקות שמעניק לו (ואגב כך לנו) המינגוויי. העצות של המינגווי מפתיעות – "תמיד תפסיק כשזה הולך טוב, ואל תחשוב ואל תדאג – עד שתתחיל לכתוב למחרת" או "היחידים שסופר רציני חייב להתחרות בהם - הם אלו שכבר מתו, והוא יודע שהם טובים." חלק מהעצות הפכתי לפתקים שדהו אבל הכוונה שלהן נשארה אחרי הדיו. רובן שימשו אותי לחיים הרבה יותר מאשר בכתיבה - להפסיק כשטוב. לא לדאוג, לא לדאוג כל כך הרבה.

      בעצם ב"על מלאכת הכתיבה" יש את כל גרעין הכתיבה שלו, כל מבני המוטיבציה - ההתעקשות היוקדת על אמת. אמת ספרותית, ואמת בכלל. איך שבוטה זה לא ההיפך מעדינות, לפעמים הם היינו הך. לפעמים הבוטות עדינה יותר מהעדינות המצוייצת.

      אפילו הצצה מבהילה אל ההתאבדות שלו שתקרה בפועל 26 שנים מאוחר יותר יש שם. מי שיחפש, ימצא גם בסיפורון הקצר הזה את הזרע הראשוני ל"הזקן והים", אבל יותר מכל – תמצאו את המינגוויי ברגע של חמלה וחושפנות במין שיעור פרטי.

      "על מלאכת הכתיבה" פורסם ב"חדרים" גיליון 10, 1993 ותורגם על ידי נעמי שמר

      דווקא "גן העדן" של המינגוויי לא עובר את מבחן הזמן

      אבל על "סיפורי ניק אדמס" המלצנו בחום

      ארנסט המינגווי, 1950 (GettyImages)
      הסגנון המינימליסטי, שהפך כל שורה למשמעותית, הוא שהקנה לו מנטליות של רוצח שכיר. ארנסט המינגוויי ב-1950 (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

      הרוצחים/דוד רוזנטל

      את "הרוצחים" קראתי בפעם האחרונה לפני 15 שנה, אולי קצת יותר. פרטים רבים נמחקו מזיכרוני, אבל מה שצריך לזכור תויק לנצח. למשל, כשניק אדאמס קיבל מאולה אנדרסון את התגובה הסתומה "אל תעשה כלום", לא הבנתי מה קורה. רציתי לקום ולהרביץ לסקנדינבי הזחוח הזה. אידיוט, חשבתי, מטומטם, טיפש, אוויל. שני רוצחים שכירים באים להרוג אותך וזאת התגובה שלך, "אל תעשה כלום"? מה עובר עליך, בנאדם?

      אנחנו מכירים את זה מהקולנוע שם מה שהמצלמה לא מראה מסקרן יותר ממה שכן. אבל אצל המינגוויי זו היתה אמנות של ממש והיתה לו נטייה להתעלל בקוראים שלו לא דרך מה שכתב, אלא באמצעות הפרטים שהעלים. כמו בסיפור בן ששת המילים שלו "למכירה, נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו" - המסתורין אצלו תמיד היה האלמנט הכי מטריד הוא עשה את זה בכל ספר, בכל עמוד, בכל שבר משפט.

      לפעמים, כמו במקרה של "הרוצחים", העינוי היה קשה מנשוא, משום שהמינגוויי בנה בהדרגה סיטואציה רבת עוצמה שבה איש, ניק או אנחנו, לא יכול היה לנצח. הסגנון המינימליסטי, שהפך כל שורה למשמעותית, הוא שהקנה לו מנטליות של רוצח שכיר. המינגוויי הראה שוב איזו יכולת יש לו לתקוע במדויק כדור וירטואלי בין העיניים. למרבה המזל, לפני שעשה את זה לעצמו על אמת, הוא עשה את זה לא מעט גם לנו. ב"הרוצחים" זה היה רצח מענג במיוחד.

      10 סיפורים // ארנסט המינגוויי: הרוצחים, תרגם עוזי וייל, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד

      ארנסט המינגווי, 1960 (GettyImages)
      ארנסט המינגוויי ב-1960 (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

      איים בזרם/חמי אוזן

      יש ספרים שאתה קורא אותם תוך כדי החיים. הרבה לפני שגמעת את העמוד הראשון או שידעת מה כתוב בכלל בספר. "איים בזרם" הוא אחד מהם. תרגם את זה יפה מאיר אריאל. חייל ישראלי יוצא לעוד משימת סיור במחנה הפליטים דהיישה, אני לצורך העניין. יום שישי בערב, פאקינג יום שישי בערב. חושך מוחלט בין הבתים הצפופים, הרעועים. שקט מחשיד בין הרחובות הצרים, המלוכלכים. בתל אביב אנשים בגילך חוגגים את הנעורים שלהם. שותים, מעשנים, רוקדים, מתפרעים, ואתה הולך בתוך מבוך, שבכל רגע יכול להסתיים עם בלוק בראש או סתם בקבוק תבערה. היינו שישה, צועדים כמו ברווזים במטווח, שומרים על משהו אבל לא יודעים מהו, צועדים כי אומרים לנו לצעוד, ושם, איפשהו בין האורות הרחוקים, מישהו תופס את הבחורה שיכולת לפגוש הערב, נכנס למסיבה שלא היתה אמורה להתרחש בלעדיך. בראש מזדמזם לו השיר שאתה עדיין לא מבין כמה הוא אתה כרגע, ובאוהל מחכים לי אור, ותה פלחי תפוח. זרם התודעה הולך למקומות הכי אפלים של החיים, חוץ מהמקום שבו אתה נמצא כרגע ויכול לקטוע לך את החיים מבלי שתבין חלקיק ממשמעותם. זרם התודעה של גיבור הספר תומאס האדסון בקובה או בפלורידה, זרם התודעה של חייל ישראלי בסואץ בזמן מלחמת ההתשה, הוא גם זרם התודעה שלך, והוא אחד העצובים בעיר.

      Hey nice jewish boy
      what are you doing here?
      Hey nice jewish boy
      ... go home

      Hey nice jewish boy
      You go see some jewish girl
      Hey nice jewish boy

      Go home!

      לא הבנתי את זה אז. בגיל 19 אתה לא מבין כלום. אולי בגלל זה בני 19 מסכימים לצעוד ברחובות דהיישה. בגיל 19 החיים הם עדיין רק זמזום של שיר. באוהל לא באמת חיכה לי סיפור ישן וטוב, אבל כמה מיטות משמאל, אחד מצוות הסיור - ערן אלון שמו, אחד שחי את החיים של מאיר אריאל, ארנסט המינגוויי ותומאס האדסון יחד במלואם, ומת מות מלאכים אחרי שנטרף על ידי תנין באפריקה - הוציא פתאום ספר, מרחוק היה כתוב "איים בזרם". זה כבר היה יותר מדי מיסטי. רק אחר כך, בתל אביב, קראתי באמת את הספר המופתי הזה, אבל זרם התודעה לקח בחזרה לדהיישה, לספר ולשיר שפרט עליך כל תו, כל פיסקה, בצורה הכי חיה שיש. עכשיו הוא כבר יצחק אותה על המיטה הרחבה שלו, והוא עדיין אחד העצובים בעיר.

      מאיר אריאל - "לילה שקט עבר על כוחותינו"

      ובגרסה היפה של אהוד בנאי, לזכרו של מאיר אריאל