שנות התשעים בישראל, כמעט כמו כל עשור ישראלי בדרכו, היו לא פשוטות; אבל היה את השער האחורי של העיר, והיה את החמישייה הקאמרית, והיה את יוסף אל דרור שהיה אחראי לשניהם. אל דרור כתב מערכונים כמו "די להרג הדובון", (גמר לי) "בפה", "חולדה עם רין רן", "החלבן והחרוזים" , "מראה שאפשר" ועוד רבים אחרים שאנחנו מצטטים ואפילו לא יודעים מי אחראי למילים. הסיבה אגב, היא פרוזאית אל דרור כמעט שאינו מתראיין, ובמעט הראיונות שאל דרור כן מתרצה להם, הוא נראה נבוך מעט להסביר איך זכה באור, גם אם ברור לכל מי שנהנה ממנו, שאין זה מההפקר.
אל דרור הכיר לנו בכתיבה שלו נונסנס, אבסורד, ופאנצ'ים יבשים, כאלו שרק בפרספקטיבה ושמיעה חוזרת מסדרים את כל הטקסט הכאוטי שהיה לפניהם לכדי מקפצה מושלמת לקפוץ ממנה לבריכה ריקה שבסופה חבטה. הצליל העמום והמתגנב באיחור של ההומור של יוסף אל דרור, הוא לא הומור אולפנים של צחוקים מוקלטים, הוא לא "יש כאן מישהו מבת ים", והוא לא בא אליכם עד לפה באווירון. ואת המיטב של ההומור והדיוק הזה תוכלו למצוא במארז המשולש של המחזות, המערכונים וקטעי השער האחורי של עיתון העיר שראה אור לאחרונה.
הומור השואה - מהחמישייה הקאמרית ועד ארץ נהדרת
עוד לפני "החמישייה הקאמרית" היה את השער האחורי של העיר קובץ הסאטירה וההומור הכי פרוע ומבריק שנראה בעיתונות הארצית, ושלא נמצא לו תחליף מאז הלך השער לעולמו. השער האחורי של אל דרור (שלפני כן אוייש גם על ידי חזי לסקלי ז"ל, ועוזי ווייל שתרם גם הוא תרומה אדירה למערכוני "החמישייה הקאמרית"), היה עולם כאוטי, דמוקרטי ומלא אבסורד, שאיכשהו הצליח להתארגן לכדי היגיון פנימי מושלם, מדוייק ומצחיק.
בדף האחרון של העיר היה אל דרור פילוסופי וצורב - "כשאין אהבה, מחלקים את השנאה ולחצי קוראים אהבה"; היה פרוע ומצחיק - "כשיתחילו לשלם לי על הגרפיטי, אני ישלם לך על הספריי. (אנרכיסט בטמבור)", והיה פוליטי וחברתי מבלי להיות צדקני - "אלף שקל מזגן משומש?! באלף שקל אני מחזיק שני ערבים עם קרח בפה שיעשו עלי פו איפה שאני הולך. (מתוך "איפה שאני הולך", טרילוגיה על הסכסוך הזה וסכסוכים אחרים)".
אם השער האחורי, והדמויות שלו בוריס, תמרה ברודי, השאפה שעפה, צל הרים אביגדור, עונג אברמסון ושאר הדוברים מזכירים את דמויות החמישייה שעוד יבואו בעקבותיהם, זה כמובן לא מקרי. אבל בעצם אל דרור חדר אל התת מודע הקולקטיבי עוד הרבה מעבר לזה; הציטוטים שלו - כשמארק צוקרברג הפעוט עוד רצה להיות אסטרונאוט ושיחק בגיבורי על - הם הסבים המייסדים של שפת הסטטוסים והטוויטר. המוצלחים והמבריקים שבהם, כמובן. הליהטוט שלו במילים הקדים את זמנו ויצר מקסימום אפקט במינימום תווים, השתמש בצמצום כסגנון, ובמגבלות השטח כמעוררי יצירתיות ודמיון.
אל דרור חדר אל היומיומי שמשפיע על העברית הישראלית ועל ההומור שבה, גם בשפה שמדוברת ומצוטטת ברחוב, וגם אל שפת הסאטירה הכתובה כך למשל, אפשר למצוא עקבות שלו אצל יוצרי "מקום לדאגה" ולהקת הבילויים. ההומור והשפה שלו בנויים על האינטואיטיבי, המסתגל לסביבה, אבל יש בהם גם לא מעט מסורת של יצירה - אל דרור כתב גם כמה וכמה מחזות בקובץ המשולש תמצאו את "לופ"; "המובן מאליו"; ו"שתי טיפות מים" ששאבו מהאבסורד והפוליטיות הצרפתיים של יוז'ין יונסקו ומסמואל בקט ובעיקר מ"מחכים לגודו" שלו, שגם אותו תירגם אל דרור.
במקום לומר לכם עד כמה כדאי ורצוי שתיווכחו בעצמכם עד כמה אינטליגנטי, מצחיק ומעורר השראה מארז כתבי יוסף אל דרור, קבלו במתנה את הציטוט הבא מהשער האחורי "אנחנו עדיין מתרחקים מהקוף, או שכבר הגענו למקסימום? (בוריס)". המסקנות עליכם.