"דרך" היא מילת מפתח בקריירה של מוש בן ארי, מילה עליה הוא חזר לא מעט בהופעתו הראשונה בקיסריה. השימוש במושג "דרך" נועד להביע בעצם שתי מילים אחרות בדרך לסיוט הזה, שכל אמן ישראלי מצליח מארגן לעצמו בבמה הכי אוברייטד במזרח התיכון "מגיע לי". זה לא "מגיע לי" נצלני ובכייני, אלא אמירה חדה שטוענת שאמן עובד קשה במשך מספר שנים והתגמול שלו הוא הופעה בביצת הלחות היקרה והמטופשת הזו, שאפילו בקבוק בירה אומלל צריך להבריח אליה מתחת לאף של הסדרנים והשוטרים.
ובכן, את מבחן ה"מגיע לי", מוש בן ארי עובר ללא ספק. בן ארי, שמשום מה נהוג לראות בו "קטע" של יוצאי הודו למיניהם אף שכבר שמונה שנים לפחות הוא יוצר מיינסטרים כל-ישראלי לחלוטין, נשאר עקבי, ענייני ופשוט (אך לא פשטני) בעשר שנות קריירת הסולו שלו. בנוסף, הוא היה מספיק חכם כדי לא לשחות מול הצונאמי של המוזיקה המזרחית אלא להיות החלק הנעים שלו, החלק שגם אלו שסולדים מאווירת החאפלה יוכלו לקום ממושבי האבן של האמפי הארור הזה, ולרקוד מבלי להרגיש מגוחכים.
למעשה, משלב מסוים, בן ארי סימן את היצירה של אהוד בנאי כמעין מטרה וסחב את הכיוון המוזיקלי שלו לשם רוק גיטרות רך, קצת תבלינים מזרחיים של מקצבי רבע-טון, מנדולינות, כלי נשיפה והרי לכם קונצנזוס. בנוסף, בן ארי כתב כמה שירים שניתן לסווגם כשירי מחאה ("'סתכל לי בעיניים", למשל), אבל התחושה בהם היא שבסופו של דבר יהיה בסדר. אין בהם את המורבידיות של אביתר בנאי או את האינטנסיביות של היהודים, שלא לדבר על הזעקה של אלג'יר, למשל. בסוף הכעס של מוש בן ארי תמיד מסתתר פיתרון בדמות אהבה, או ג'וינט.
אבל למרות היושרה האמנותית וההתנהלות הנבונה, מוש בן ארי הוא עדיין אמן עם יותר מדי בעיות מכדי להחזיק שעתיים וקצת של הופעה שכזו. הבעיה הגדולה ביותר היתה ההחלטה בעצם לחלק את ההופעה לשני חלקים חלק ראשון, כמעט שני שליש הופעה, המורכב מבלדות ושירים בטמפו בינוני יחסית, כמו "יה", "מסע ומתן" ו"דרך" וחלק שני רוקנרולי בהרבה, שנפתח במכה עם "הנה הוא בא" בביצוע כל כך חזק, עד שאפשר היה להתבלבל ולחשוב שמדובר בשיר טוב.
התוצאה היתה שמשלב מסוים, החלק הראשון נמרח לחלוטין ושיר רדף שיר כשנדמה שהם מעולם לא התחלפו. היו שם מילים על אהבה, סליחה, קבלה וכמובן "דרך", אבל קשה היה להבין לאן האחרונה מובילה. מצד שני, החלק הדיסטורשני של ההופעה היה מוצלח יחסית (בעיקר בשירים בהם אסי אילון ניגן בגיטרה חשמלית מדויקת ו-וירטואוזית) והדביק את בן ארי בהתלהבות, עד שהוא לא שם לב שהוא מורח אותו לכמעט חצות, כשאנשים למרבה הצער התחילו לחתוך לפני הסיום של "אנצל", השיר שסגר את המופע, כדי לצלוח את הפקקים הצפויים ביציאה.
לא ברור מדוע סדר השירים לא עורבב בצורה כזו שאפשרה לקהל לקבל קצת אנרגיות מהמוזיקה עצמה, שכן כפרפורמר, בן ארי סטטי למדי וכבול לגיטרה או מקלות התופים בהם השתעשע בחלק מהשירים.
ייתכן והדבר נובע מהצורך של אמנים בקיסריה לשוות למופע שלהם איזשהו צביון של מכובדות, לפחות בהתחלה, כדי להביא לסיפוק את היושבים בשורות הראשונות. בכל מקרה, מגני התערוכה דרך האנגר 11 ועד האמפי בשוני, בכל מקום אחר בן ארי היה מפיק תועלת גדולה יותר מסט ליסט משולב שהיה עושה חסד לאותה "דרך". וכך, עוד שם נוסף לרשימת קורבנות המיתוס המזויף של קיסריה.
היו רגעים בהופעה של מוש בן ארי שנדמה לך שהנה זה קורה. בביצוע הכי יפה, למשל, בן ארי לקח את "ואיך שלא" של אריאל זילבר והפך אותו לבלדת קולדפליי כוחנית ואפקטיבית, שלמרות קולות הרקע בג'יבריש (אין באמת דרך לאיית את מה שקורה שם) שמוציאים מהדעת, נותנים לשיר צבע יפה ואפילו מרגש.
ואז, רגע או שניים אחרי שהעניין ניצת מחדש, נשלף משומקום סולו תופים ישר משנת 1975, אחת מזמרות רקע של בן ארי התחילה לרקוד על הבמה בצורה מלחיצה למדי, והנה בן ארי שוב חזר לאיזורים הבעייתיים האלו, שמונעים ממנו מלהיות באמת אהוד בנאי. ברגעים האלו, הדרך היחידה שאפשר לחשוב עליה היא הדרך הביתה.
מוש בן ארי בוחר את האלבומים ששינו את חייו
מוש בן ארי פותח פה בראיון לוואלה! תרבות
הייתם בהופעה? צפו בתמונות נוספות מתוכה בפייסבוק שלנו