פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נושאי המגבעת: 20 שנה לאלבום "מי רצח את אגנתה פאלסקוג"

      "נושאי המגבעת" היו ההבטחה הגדולה של האינדי, ואז הגיע "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" והראה שהבטחות סופן להיות מופרות. עשרים שנה אחרי, דנה קסלר עדיין שבורת לב

      גם היום, 20 שנה אחרי שיצא, הדעות על "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" של נושאי המגבעת חלוקות. לי, אין מושג איך הוא נשמע היום, בפרספקטיבה של עשרים שנה. גם אם אנסה לשמוע אותו עכשיו שוב – דבר שאין לי כוונה לעשות מסיבות שתיכף יובהרו – לא תהיה לי על כך תשובה.

      מה שאני יכולה לומר זה שכשהוא יצא הוא הרגיש כמו ניצחון מהול בשברון לב. זה היה האלבום שהוכיח שחלומות לפעמים מתגשמים, אבל הם אף פעם לא מתוקים כמו שחלמת.

      "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" יצא ב-1991 בהד ארצי. זה היה האלבום הראשון והאחרון של נושאי המגבעת בחברת תקליטים גדולה. שלוש שנים לפני כן יצא אלבום הבכורה האמיתי של נושאי המגבעת, זה המכונה "הקסטה", כי הוא יצא רק בפורמט של קסטה. הקסטה יצאה בלייבל של האוזן השלישית ואם להאמין לאתר Mooma, היא נמכרה באלף עותקים. הקסטה ההיא, השירים ההם – "ביקור בהר", "האלוהים שלי עייף", "לייב אין בית שמש" וכו' – ובעיקר ההופעות ההן, הפכו את נושאי המגבעת ללהקת האינדי הישראלית החשובה והגדולה בהיסטוריה.

      20 שנה ל"מי רצח את אגנתה פאלסקוג" - פרויקט מיוחד

      מתוך הסרט "שמיים שרוטים של גלויה", בבימוי חן שינברג (צילום מסך , באדיבות האוזן השלישית)
      צילום מסך מתוך "שמים שרוטים של גלויה" של חן שינברג. (באדיבות האוזן השלישית)

      נושאי המגבעת לא היתה הלהקה הישראלית האלטרנטיבית הראשונה. רחוק מזה. בשנות השמונים ידעה ישראל גל של להקות אינדי טובות: מינימל קומפקט, הקליק, להקה רטורית, סיאם, ז'אן קונפליקט, כרומוזום, היחידה לטיפול נמרץ. אך נושאי המגבעת היו משהו אחר. הם היו קרובים יותר לסרקזם השנון של The Fall מאשר לניו-ווייב האפל של המועדונים. והם היו יותר ישראלים מכל האחרים. הישראליות שלהם היתה מלאת תחושת ניכור, כעס וגועל, אבל זה לא הפך אותה לפחות ישראלית.

      נושאי המגבעת היו אנומליה, שלא לומר נס, בתרבות הישראלית של התקופה. מי שכינה את הטקסטים של אוהד פישוף נונסנס, פשוט לא הבין אותם. הטעות היתה בעצם ניסיון הפיענוח, כאילו אמנות עוברת דרך מגרסת ה"למה התכוון המשורר" של שיעורי הספרות. המהות של המילים של פישוף היתה ברורה מאוד לכל מי שהזדהה איתה. זה לא שבגיל 15 הבנתי את הטקסטים של פישוף, אבל המשמעות שלהם היתה ברורה לי לחלוטין.

      הקסטה של נושאי המגבעת היתה הוכחה שחבורת ילדים ישראלים יכולים לחשוב אחרת, מבלי לוותר על הזהות הישראלית שלהם או להתחפש למשהו שהם לא. נושאי המגבעת אולי לא היו שייכים לפה, אבל הם גם לא היו שייכים לשום מקום אחר. זה הקטע עם חוסר שייכות: היא קושרת אותך חזק למקום אליו אתה לא מרגיש שייך.

      עטיפת האלבום " מי רצח את אגנתה פאלסקוג" של נושאי המגבעת (סריקה)
      בסוף, הבא בתור לא היה סוס. ממש לא. עטיפת "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" (סריקה)

      בדרכם ניסחו נושאי המגבעת בבהירות מוחלטת את המצב הקיומי שלנו פה, והם נתנו מקום מפלט לכל הילדים שלא מצאו את עצמם כאן – בבית ספר, בקורס הפסיכומטרי, בצופים, בהופעות של משינה או בבקו"ם. אפשר לטעון שגם להקות אחרות, לפניהם, פנו אל הסנטימנט הזה, אבל המענה של נושאי המגבעת היה אמיתי יותר ולא אסקפיסטי, ובגלל זה גם מזעזע ומטלטל יותר. ההצעה של נושאי המגבעת לא הצריכה בריחה אל השירותים של מועדון תל אביבי אפלולי תוך התחפשות לפינגווין. ומהבחינה הזאת הם היו חידוש מרענן, כמו דלי מים על הראש או אגרוף בשיניים.

      בסוף שנות השמונים נושאי המגבעת היו בשבילנו הכל - כל מה שלהקות ישראליות אחרות מעולם לא היו, ומן הסתם גם מה שהלהקות הלא-ישראליות שהכי אהבנו לא יכולות היו להיות. ואז הגיעו הניינטיז. לטוב ולרע. "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" יצא ב-1991 – השנה בה האינדי חדר לתוך המיינסטרים והחומה המפרידה בין המרכז לשוליים התמוטטה. זאת השנה בה “Nevermind” של נירוונה שינה את פני עולם המוזיקה לנצח. זאת היתה השנה בה עלה הגראנג' והפך ז'אנר שאמור היה להיות אלטרנטיבי להכי מיינסטרים שיש.

      זאת גם השנה בה להקות כמו REM והרד הוט צ'ילי פפרז עשו את הקרוסאובר שלהם למרכז עם “Out of Time” ו-“Blood Sugar Sex Magik” בהתאמה. ב-91' גילתה תעשיית המוזיקה שמתופעות שוליים אפשר לעשות כסף. ובאופן מפתיע ודי יוצא דופן, חברות התקליטים הישראליות עלו על זה גם הן.

      מתוך הסרט "שמיים שרוטים של גלויה", בבימוי חן שינברג (צילום מסך , באדיבות האוזן השלישית)
      תוספת מופלאה לשנת 1991 המדוברת. צילום מסך מתוך "שמים שרוטים של גלויה" של חן שינברג. (באדיבות האוזן השלישית)

      ההחתמה של נושאי המגבעת בהד ארצי היתה הסנונית המבשרת עוד החתמות של להקות אינדי ישראליות בחברות תקליטים גדולות. שנה אחרי "אגנתה פאלסקוג" חתמו זקני צפת באן.אם.סי והוציאו בה את אלבום הבכורה שלהם, אחריו יגיעו במהלך הניינטיז עוד כמה. סדרני הדשא – להקת נויז של ילדים מנתניה - הוחתמו ב-NMC ב-97' והוציאו אלבום בשם "רקוב" בהפקת ברי סחרוף. כל הדברים המוזרים האלה – שחלקם היו מוצלחים, ואחרים מוטב היה אילו לא היו קורים בכלל - לא היו יכולים להתרחש לפני כניסת הרוק האלטרנטיבי למיינסטרים בתחילת הניינטיז, ובטח ובטח שלא היו יכולים להתרחש היום.

      עצם ההחתמה של נושאי המגבעת בחברת תקליטים גדולה הרגישה כמו נס, כמו האדם הראשון שנחת על הירח. אבל תוך שנייה התפשט הטעם המר בפה והיה ברור שמדובר בטעות גדולה. כמה שנים לפני שסדרני הדשא צוותו לסחרוף, נושאי המגבעת שודכו לשלומי ברכה.

      מתוך הסרט "שמיים שרוטים של גלויה", בבימוי חן שינברג (צילום מסך , באדיבות האוזן השלישית)
      וואו, מאיזה כוכב הם הגיעו? מתוך "שמיים שרוטים של גלויה, על נושאי המגבעת" (צילום מסך)

      כשהייתי ילדה הערצתי את משינה. ברגע שהתחלתי להבין דברים – גם אם באופן אינטואיטיבי ולא לגמרי מנוסח – זנחתי את משינה לאנחות. קשה לי להבין איך זה לא היה ברור לכל הנוגעים בדבר ששלומי ברכה בא מעולם אחר ומייצג ערכים אחרים. איך אף אחד לא קם ואמר שאולי זה לא הרעיון הכי טוב שהוא יפיק את האלבום של נושאי המגבעת.

      מלבד שם האלבום, שהיה הברקה, "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" היה כדור לא פשוט לבליעה. כשהאלבום יצא התמרמרנו שהוא לא נשמע כמו נושאי המגבעת שהכרנו. אבל העניין לא היה רק הסאונד, או רק העטיפה, עליה התנוססו חברי הלהקה כאילו היו מופע הארנבות של ד"ר קספר, או הפוסטרים ב"מעריב לנוער". זה היה הכל. וזה לא שהוא לא היה אלבום טוב – הוא היה – אבל הוא לא נשמע כמו האמת. ומנושאי המגבעת לא הייתי מוכנה לקבל פחות מזה.

      איזה שיר של נושאי המגבעת הכי אהבתם? בואו לספר לנו בפייסבוק

      20 שנה ל"מי רצח את אגנתה פאלסקוג": המחווה של אנטיביוטיקה

      20 שנה ל"מי רצח את אגנתה פאלסקוג": המחווה של רייסקינדר

      וואלה! תרבות נסעה בזמן עם אוהד פישוף דרך תמונות נדירות של נושאי המגבעת