פול סיימון, זיגי מארלי ועוד: סיכום מצולם לערב של הופעות

הנוכחות של ג'ורג' בנסון בקיסריה בישראל 2011 היא לא דבר של מה בכך. לצד הופעות הקאלט של שלמה ארצי והשלטון החדש של המוזיקה הים תיכונית, בואה של האגדה השחורה לאזור הנמל היא עניין יפה ומשמח לדעת שהמקום היה כמעט מלא בקהל, שהיה נאמן מאד למוזיקה של בנסון וכשהגיע ה-להיט, "Give Me The Night", הוא קם לרקוד בהתלהבות.

בנסון, לפי נוכחים במקום, הזיע כמו חמור, אבל נתן את הכל ועבר בין הסגנונות הרבים שליוו את חייו, מג'אז קליט ועד סול ואר אנ' בי. השליטה שלו בגיטרה היתה משהו שכל מי שאוהב מיתרים חייב לראות. הופעה טובה, לא גדולה באמת, אבל בגיל 67, זה כל מה שהיה צריך מערב חמישי עם ג'ורג' בנסון.

ג'ורג' בנסון בוחר את התקליטים של חייו

זיגי מארלי הוא אדם חמוד ומקסים, שמשרה סביבו המון חום ואנרגיות טובות, אבל לא במובן השאנטי והמרגיז של המונח. האג'נדה שלו בנושא איכות הסביבה, שלום וכדור הארץ מבוססים על משנה סדורה ומעמיקה שחורגת מלא מעט מהחרא שעולם הרגאיי הרגיל אותנו אליו. אצלו בבילון זה בבילון ובירושלים הוא השתמש בבמה היפה בגן סאקר כדי ללמד את הישראלים שאפשר בהחלט אחרת.

אז נכון, זיגי מארלי אינו בוב מארלי, כפי שאף אחד מבניו הוא אינו כזה וגם לא צריך להתיימר להיות. בניו המוזיקאים של מארלי, מדמיאן הנפלא ועד זיגי, מדגימים עד כמה מורשת האב היא מגוונת ועמוקה ועד כמה כיום, שאפריקה היא נושא שמרתק את העולם אף יותר מבעבר, היא מולדת מוזיקלית מבעבעת שהגיעה עד קרולינה, ברזילאית שהגיע עד אילת ומשם למיינסטרים הישראלי.

נדמה שבערב הבינלאומי היפה שהיה בישראל ב-21 ביולי, כל אחד קיבל משהו, כולל הקהל הצעיר והמעודכן שצפה בהופעה של ג'וניור בויז, הרכב קנדי מדובר כבר כמה שנים שהוצא גם ב-2011 אלבום פיצוצי בשם "It's All True". ההופעה בלופט הדחוס של רחוב שוקן נתנה לאירוע אפיל קצת אחר מהנהוג במנעד המצומצם שבין הבארבי לזאפות למיניהם ויש מצב שכדאי לשחזר אותו, בעיקר בשביל אווירת המסיבה שנוצרה שם לאחר מכן.

המסקנה מההופעה של ג'וניור היא שבכל הקשור להרכבי ביניים, כאילו שהם בין אינדי למיינסטרים ובין הופעה חיה למסיבה, יש קהל מאד מסוים לדברים האלו שכדאי לעבוד עליו ולספק לו עוד אלטרנטיבות. ממילא בשביל אצטדיון רמת גן הוא לא יעזוב את הסאמר אוף לאב של מחאת הדיור בשדרות רוטשילד.

ואחרי המסע הזה, שהתחיל בקיסריה, עבר לירושלים והגיע לתל אביב, עמד לו בחור נמוך ברמת גן וניסה להסביר לקהל היכן הוא נמצא ב-2011. אבל רוב הישראלים לא התעניינו בפול סיימון של אלבומו האחרון והמצוין, וגם אצטדיון רמת גן לא, כי גם עם להיטים כמו "You Can Call Me Al" הוא לא יודע מה לעשות. נדמה שמאז ההופעה של לאונרד כהן, המקום הזה לא יודע מה לעשות עם האירועים בעלי הפוטנציאל ההיסטורי שבו. נו, לפחות היתה תפילה לשלום.

פול סיימון בישראל: סיכום המופע

חוק החרם, הצעת חוק ועדות החקירה ועוד מטעמים של הפוליטיקה הישראלית יהפכו ערבים כמו זה של אמש לחוויה רחוקה וחד פעמית. בזמן שפול סיימון סיים את שירת ה"ליי ליי ליי" של "The Boxer" כשמולו בעיקר אח"מים ואנשים מקושרים מאד, אנשים צעדו עם לפידים ודרשו את מה שמגיע להם. בין ארבעה אמנים מעולים וארבע הופעות שונות ומגוונות, נמתחת ישראל שאין לה בית - וזה כל הסיפור.


פול סיימון בישראל: כל הכתבות, הדיווחים והתמונות