מבין מגוון הקולות החדשים, המקוריים ובעיקר הזועמים של המחאה החברתית נוסח קיץ 2011, קול אחד נותר דומם כמעט לחלוטין, וזהו קולם של אנשי הרוח. העובדה שבינתיים אין אף איש רוח בולט, מאלו שנרתמים חדשות לבקרים לעצומות נגד חוק החרם למשל, מפתיעה למדי: הרי היתה זו זעקת "ההנהגה חלולה" של דויד גרוסמן בכיכר רבין שהביאה אנשים לידי דמעות, והיתה זו קריאת ה"אתה מפוטר!" שהטיח מאיר שלו באהוד אולמרט אחרי מלחמת לבנון השנייה, שסימנה את גל המחאה דאז.
בנוסף, אפשר גם לציין את נאומו חוצב הלהבות של יאיר גרבוז בעצרת לזכרו של יצחק רבין בשנה שעברה שעורר השראה בצעירים רבים, כאלו שמוצאים את עצמם עכשיו חוסמים כבישים כאילו זהו היום האחרון בחייהם. מדוע אין לכל אלה מקבילות מהדהדות שיצרבו את הימים הסוערים שעוברים עלינו בתודעה הציבורית? האם אנשי הרוח שלנו התרגלו להביע דעה רק כלפי ההתנחלויות והסכסוך הישראלי-פלסטיני או בנוגע לפגיעה בדמוקרטיה, אבל הפקירו את זירת המאבק נגד יוקר המחיה והפגיעה במעמד הביניים? מדוע הם שותקים?
השאלה הזו הוציאה לדרך מסע בין אנשי האוהלים של תל אביב, אקדמאים וסופרים, אבל סופה באדם אחד, אולי זה שקולו יכול היה להיות שובר השיוויון. עמוס עוז הוא סופר שאין צורך להציג את השפעתו ועד כמה דלתות השלטון, ימין ושמאל כאחד, פתוחות בפניו. בסוף המסע, עמוס עוז הסכים לשיחה קצרה עם וואלה!, בה האזין קשב רב לטענות שעלו בכתבה זו נגד אנשי הרוח שממלאים פיהם מים.
לאחר ששמע עוז שיורם קניוק כינה את אותם אלה כלוקים ב"מצפון סלקטיבי" ושפרופסור דני גוטוויין הגדירם כ"סוכני השיטה שמשרתים את משטר ההפרטה", בחר עוז לומר משפט אחד, כן ביותר, ששוב, בדרכו הריאליסטית והפיוטית כאחד, אומר את הכל. "אני תומך בכל ליבי בגל המחאה שהתקומם", פתח עוז. "אבל חושב שהגל שייך למחולליו ולדור שחולל אותו ולא לדור שלי". אמר, וביקש שלא להוסיף עוד.
עוד על מחאת הדיור:
ברי סחרוף הגיע לתמוך במחאה
רני בלייר דוקא כן חושב שזו גם מחאה שלו
ליהיא לפיד פתחה במאהל את פינת סופרי הילדים
מחאת הדיור: אנשי הרוח חסרים לכם? ספרו לנו בפייסבוק
אפשר לפרש את דבריו של עוז כקריאה לאנשי רוח צעירים יותר שיבואו ויקחו את המושכות מאותו משולש מפורסם של עוז-גרוסמן-א.ב יהושע. מצד השני, ייתכן שהדור הצעיר שמוביל את גל המחאה ששוטף את ישראל כלל אינו זקוק לאותם אנשי רוח, והם חושבים שהם אף עלולים להזיק לו במאבקם, כפי שעולה לא אחת בשיחות עם אנשי המאהל.
הרי אותם סופרים, משוררים ואמנים מזוהים לרוב עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, והמאבקים החברתיים שמתנהלים כעת מנסים להתנער מזיהוי שכזה. לראיה, בהפגנת ההמונים שנערכה במוצאי השבת האחרונה בתל אביב לא נאם אף סופר, משורר או אמן מלבד שלומי שבת ששר את "בגלל הרוח", שיר שאפשר באותה מידה לבצע בפתיחת משחקי כדורגל של נבחרת ישראל ולא בעצרת בעלת אידיאולוגיה מהפכנית. כעת מסתבר, שהבחירה לא היתה מקרית.
"בכל עצרת תמיד יש את איש הרוח שמדבר, והפעם החלטנו להזמין רק נציגים של מאבקים שמייצגים את הבעיה הכללית ואת פתרונה", מסביר יונתן לוי, מראשי המאבק, מדוע כלל לא פנו לאישיות ציבורית בה תוכל מחאתם להתהדר לכאורה . "מה גם שאין איש רוח שמתייצב לצדנו ומלווה את המאבק. אם היה כזה, אז הוא גם היה על הבמה באופן טבעי - אבל קולם החברתי של אנשי הרוח לא נשמע".
הסופר א.ב יהושע לא מקבל את הטענה הזו. הוא אמנם אומר כי הוא יכול "להעיד רק על עצמי ולא על חברי" לדבריו, וממהר לציין שהתראיין השבוע ברדיו על גל המאבקים החברתיים בהם הוא תומך. "אני שמח על התעוררות המחאה החברתית בישראל וחושב שזו לא ריצה למרחק קצר", אומר יהושע. "אבל זה לא רק עניין של מציאת פתרון נקודתי לתחום אחד בלבד, אלא מאבק פוליטי כללי בהשקפת עולם כלכלית-מדינית שקשורה גם לתמיכה בהתנחלויות והעדפת הציבור הדתי על חשבון החילונים. בינתיים מובילי המחאה הנוכחית נרתעים מהשאלה הפוליטית, ולדעתי הם צריכים להיכנס לתוכה כדי להצליח".
סופר נוסף שמרבה להשמיע את דעותיו הוא יורם קניוק, שמלבד לטורי הפובליציסטיקה שהוא כותב לוואלה! השתתף ונאם במוצאי השבת האחרונה בהפגנת הרופאים והמתמחים שמאבקם יקר ללבו. עם זאת, בטור דעה שכתב לפני כשבוע הציג קניוק את יושבי האוהלים במאהל מחאת הדיור בשדרות רוטשילד כבכיינים. "צעירי הבכי" הוא כינה אותם, וכעת הוא מצטער על כך: "לא רציתי לתקוף את המפגינים", הוא אומר בשיחה השבוע. "אני לא חושב שצריך לסדר לכל אחד מהם דירה, אבל אני בעדם אם הם ימשיכו להיאבק נגד מדיניות הממשלה".
קניוק מסכים לכך שמלבדו, ולמעט אנשי רוח אחרים, רוב הסופרים והאמנים ממלאים פיהם מים אל מול המחאה החברתית, ומכנה את שתיקתם "בעיה של מצפון סלקטיבי", שגורם להם להשמיע קול רק כשזה מגיע לסוגיות הפוליטיות המסורתיות בישראל. "כשמאבדים את מערכת הבריאות הציבורית זו שאלה של חיים ומוות לא פחות ממדינה פלסטינית כן או לא, והרס המעמד הבינוני בישראל צריך להיות חשוב כמו שתי מדינות", הוא אומר. "אני לא יודע למה הם שותקים, אבל אני חושב שבמקרה הזה העלאת השאלה היא גם התשובה".
לפרופסור דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה, שכבר שנים נמצא בחזית המאבק במשטר ההפרטה וגם נאם במאהלי מחאת הדיור בתל אביב ובחיפה, דווקא יש תשובה שלא תהיה ערבה לאוזני אנשי הרוח. "אחד מניצחונותיו הגדולים של הניאו ליברליזם הוא בכך שהפך את עולם הרוח לחלק ממנו", הוא קובע. "רוב אנשי הרוח חיים ושבויים בתוך תרבות השוק, מפרנסים אותה ומתפרנסים ממנה. הם אמנם יכולים להזדהות עם עוול אנושי, כמו במקרה של הכיבוש, אבל יש להם קושי לצאת נגד משטר ההפרטה מאחר והם מקבלים את ההיגיון שבו ורואים אותו כסדר טבעי. הרבה יותר קל להם לפעול על הציר שלום וביטחון, יהודים וערבים, מאשר לבקר את שיטות השוק".
פרופסור גוטוויין לא מסתפק בכך אלא ממשיך לתקוף בחריפות את כל אלה שקולם אינו נשמע בימים אלה. "ההתבטלות של אנשי הרוח לתוך הסדר הקיים למעשה הופכת אותם ללא חשובים", הוא אומר. "הסופרים והמשוררים הבכירים כבר לא מייצרים אלטרנטיבה ביקורתית למציאות הזו, והקאנוניסטים הגדולים כמו עוז וגרוסמן - מתקשים לתאר את חוליי החברה כפי שהיא אלא את תהליך פירוקה בלבד".
"עמוס עוז הוא שריד של תהליכי העבר", ממשיך גוטווין. "יתרה מכך, אותם קאנוניסטים שידעו לבקר בשעתו את הסדר הקולקטיבי, הם אלה שנתנו יד להורדתו והשתלבו במשטר שנולד מתוך אותה ביקורת. במובן זה, אותם אנשי רוח משמשים כיום כסוכני השיטה".
לצד דבריו של עוז, גם דויד גרוסמן הביע תמיכה במחאה שמתעוררת בשיחה עם וואלה! תרבות, אך סירב להרחיב מעבר לכך. דבריהם של השניים, שהם עוצמתיים בעצם קיומם אך רחוקים מאוד מימי העצומות והכיכרות שלהם, משאירים פתח רחב של תהיות נוספות, מעבר לאלו שעלו כאן.
המרכזית שבהן היא שייתכן וקיץ 2011 הוא לא רק הזמן והמקום שבו הדור הצעיר בעט באדישותו ויצא לרחובות נגד הסדר הישן של הפוליטיקה והביורוקרטיה. ייתכן שהמחאה החברתית הנוכחית מכוונת גם נגד אותם אנשי רוח וכישלונם להביא לשינוי החברתי המיוחל. ייתכן שהמחאה הנוכחית נועדה להחליף גם אותם, ורק עמוס עוז מספיק חכם כדי לזהות את זה.
מסכימים עם עמוס עוז או שחושבים שקולם של אנשי הרוח חייב להישמע? בואו לדבר על זה בפייסבוק