(קטע מתוך "אני והזילבר", באדיבות yes דוקו)
הקו הדק שבין תיעוד לגיטימי לראוותנות הוא אחד הנושאים הבוערים בעולם הבידור. מה ההבדל בין סאגת דנה ספקטור - רן שריג שבעצם מתברר כי מעולם לא התנהלה בחדרי חדרים, לתיעוד ההתפרקות הנפשית והתחייה של גבריאל בלחסן ב"גם כשעיני פקוחות", לדוגמה? הרי כל מעשה קולנועי תיעודי מתחיל בכך שאדם מוצא סיפור ולוקח מצלמה; מתי הפניית המצלמה אליך הופכת לטעם רע?
בין השורות, "אני והזילבר" (אמש, yes דוקו), סרטו של רועי זילבר על יחסיו עם אביו, אריאל זילבר, הוא אולי קו פרשת מים יפה ועדין בשאלה הזו. הצורך של זילבר לפתור את קשיי יחסיו עם אביו - קשיים המתחילים בסרט בעוד התבטאות שערורייתית של זילבר האב הימני-קיצוני, וממשיכים לשאלות עמוקות בהרבה בנוגע למשפחתיות ואהבת אמת - נראה במבט ראשון כמו עניין פולשני ופרובוקטיבי להכעיס.
זילבר הבן מטיח למצלמה מילים קשות על זילבר האב (אותו הוא מכנה אריאל, במלעיל), אומר לו שהוא "התחרפן" ומספר כיצד ניסה לברוח ממנו כל חייו. בהתחלה, נראה שזילבר הבן אכן החליט לפתור את הקושיות האלו באמצעות סיפור מבושל וידוע מראש, כזה שיהיה קל למכור לקרנות הקולנוע השונות מוזיקאי מפורסם יש, סיפור עסיסי יש, כתבה למכור לתקשורת לארוז ולשלוח לפסטיבלים.
אבל "אני והזילבר" יוצא מהר מאוד מהמסלול הבעייתי הזה ועובר לצד השני, זה של התיעוד החשוב והיפה. נוכחות המצלמה במפגשים של זילבר האב והבן מרככת את שניהם וההקפדה של זילבר הצעיר למלא את הסרט במוזיקה של אביו מזכירה עד כמה האיש השנוי במחלוקת הזה הוא גאון פופ של ממש ועוזרת להכיל את האישיות הלא קלה שלו. כך, במשך כל הסרט אריאל זילבר לא מאבד את הקשר עם המוזיקה שלו וכמו שהוא אומר בראיון עבר שמוקרן בסרט "מוזיקה זה הדבר היחיד שאני יכול להגיד שיש לי". המוזיקה הזו עוזרת לקבל את זילבר, על האנומליה שהוא מייצג כיום ביחס למיינסטרים הישראלי.
גם זילבר הבן מרשה לעצמו לעבור תהליך ביחס לאביו, ובמה שמתחיל במסע מנוכר ובוז לאותה "קללת הזילברים" (שכוללת את אמו של אריאל, הזמרת ברכה צפירה ואחותו נעמה, זמרת אופרה שהתאבדה) הופך לקשר יפה בגלל שהשניים הצליחו למרות חסמים שהיו שווים הון לכל פסיכולוג, לשים את הקלפים על השולחן, להגיע לעימותים קשים ולהסתיים באופן אופטימי יחסית.
למרות המוזיקליות שמוטמעת בו ולמרות שאפילו זילבר הבן הוא באמת אחד הכישרונות הכי מפוספסים של האינדי המקומי (חפשו קטעים שלו תחת שם הבמה - המפתיע שבחר לעצמו, למי שראה את הסרט - Fond) "אני והזילבר" הוא לא דוקו-מוזיקלי, או לפחות לא דוקו-מוזיקלי קלאסי כמו אלה שהתרגלנו, סוף סוף, לראות בישראל בשנים האחרונות.
"אני והזילבר" הוא סרט אבא-בן ששני הגיבורים שלו הבינו שזה זמן אמת עכשיו, ואחרי שנים של אכילת חרא זה מצלחתו של זה, הגיע הזמן גם לקינוח לגיטימי יותר. סצנת החתונה בבית החולים, שבה זילבר האב מצליח סוף סוף לשכנע את בנו להתחתן עם חברתו לחיים והעדים הם אנשים בפיג'מות של איכילוב, היא רגע יפה של אנושיות מרגשת, רגע שבו ברור למה חשוב שיהיו אנשים שיתעדו את חייהם, כדי שגם אנחנו נבין משהו על עצמנו.
רועי זילבר בראיון ובשיר שלו
"אני והזילבר" - צפו בקטע מתוך הסרט
עופר נחשון מסרב לשדר את שירי אריאל זילבר
אריאל זילבר לא תואם לערכים של תיסלם