אבל אייל, בחייאת, זה טעים או לא?
הקול הצרוד של אייל שני, כמעט כמו של ג'ק דונגי מ"רוק 30", הוא חלקלק ומסתורי. אתה לא יודע אם הוא לוחש לך סוד אינטימי, או סתם מנסה לעקוץ אותך. מה שיפה בשני, זה שהוא עדיין מצליח להפתיע. גם מי שכבר התרגל לסגנון הביזארי שלו ב"מאסטר שף", עדיין לא יודע למה לצפות. הוא לועס באיטיות, מהרהר שנייה, ובפרק הזמן הקצר בין הרגע שהוא פותח את הפה עד שבוקע ממנו קול, יש ממש תמיהה וציפייה למה הוא יגיד הפעם.
כבר ראינו את שני נרגש עד דמעות מלחם טרי, שמענו אותו מהלל את הנשמה החבויה בכל מנת אורז, אבל עדיין הוא מעורר סקרנות. עדיין קשה להחליט אם הוא גאון או סהרורי, משורר או קשקשן. אין ספק שמבחינה טלוויזיונית שני הוא גאון, בתור הדרמה קווין שמצליח להפיח חיים בצלחת דו מימדית שרחוקה קילומטרים מהסלון. אין ספק שהוא שונה מיונתן רושפלד, שפשוט מגיע למנה, טועם אותה, ומסביר למה היא טעימה או לא. אין ספק גם שכשאצטרך לבחור באיזו מסעדה לאכול, אעדיף את זו של רושפלד.
מאסטר שף: עדיין מבדרת, עדיין רעננה
"החוליה החלשה" אשמה במהומות בבריטניה?
ועדיין, רמת השנינות של שני לא מתקרבת לזו של אן רובינסון, שממשיכה להתעלל בבריטים ב"החוליה החלשה". השעשועון המצוין משודר ב-BBC משנת 2000, אבל רובינסון לא רק שלא איבדה מהקשיחות שלה עם השנים, אלא אף צוברת זעם. אולי זו השחיקה, ואולי זה פשוט רישעות טבעית. הקריצה שלה בסיום כל תוכנית מנסה לרמז שזו רק דמות טלוויזיונית, אבל ברור שזה הרבה מעבר לזה. היא לא סתם בזה למשתתפים, היא גם מתעקשת לבטא את זה.
על הרקע המהומות בבריטניה בימים אלה, "החוליה החלשה" ממחישה היטב את פערי המעמדות בבריטניה, בין האריסטוקרטיה הקלאסית לפשוטי העם החוליגנים, ולרובינסון אין סבלנות לנבערות. מי שבחר להציב כמחליפה שלה בגרסה הישראלית את עו"ד פנינה דבורין ואז את חנה לסלאו, פספס את כל המטענים התרבותיים הייחודיים של אנגליה.
מהומות בבריטניה: הדיווחים האחרונים
ערוץ ההיסטוריה? יותר כמו ערוץ הכסף
כל אנגלופיל מצוי מתענג על תוכניות כמו "כסף בעליית הגג" או "מופע ענתיקות בדרכים" ב-BBC, שם מומחי אמנות מפשפשים בעליות הגג ובמחסנים של תושבי הממלכה ומוצאים עתיקות נדירות. התוכניות הללו נותנות עוד טעימה מההיסטוריה המפוארת ושל המסורת הנפלאה שחבויה בכל פינה בממלכה, כשבכל בית ניתן לאתר יצירות ואמנות ופריטים בעלי ערך, שנשמרים כבר מאות שנים, בדרך כלל בלי ידיעת הבעלים.
מנגד, בגרסה האמריקאית, בתוכנית "ענתיקות על הדרך" בערוץ ההיסטוריה, המנחים מייק וולף ופרנץ פריץ מסתובבים ברחבי ארה"ב עם מנטרה פשוטה: "מה שאנשים רואים כזבל, אנחנו רואים כדולרים". יותר מערך לאמנות, הם מבטאים אהבה לכסף ולרווחים. מבחינתם העניין האמיתי הוא לא ה"סחורה", אלא יכולותיהם כסוחרים ממולחים. זה קצת ממחיש את הפער התרבותי בין אנגליה לארה"ב, אך גם את התהליך שעבר על ערוץ ההיסטוריה האמריקאי, שהתחיל עם תוכניות מעמיקות על תהליכים היסטוריים, וכיום מסתפק בלעשות מההיסטוריה כסף.
ליאור אשכנזי כאל באנדי?
צפייה חוזרת בתוכניות ישנות היא עניין מוזר. ב"חברים", למשל, נהגתי לזלזל, ואילו היום אני משתעשע מהשידורים החוזרים ומגלה שהיא השתבחה עם השנים. מ"נשואים פלוס", לעומת זאת, שנראתה כמו מאסטר פיס בזמנו, אני מתקשה לצחוק, אבל עדיין נפעם מהחתרנות של אל באנדי ומהתעוזה של הסדרה שעלתה בסוף שנות ה-80. היא לא סתם מביעה את האומללות הגברית או את קריסת ערכי המשפחה, זו סדרת מחאה אמיתית שמבטאת בוז כלפי הצביעות האמריקאית והממסד.
בימים אלה עובדים על הגרסה הישראלית של "נשואים פלוס", כשלא ברור אם דווקא ליאור אשכנזי יכול להיכנס לנעליו של אל (דווקא צחי גראד נראה כליהוק מדויק יותר). יוצרי הגרסה הישראלית צריכים לבהות מדי ערב בפרצוף של אל, להפנים את המשמעויות שלו ולהבין שזה הרבה מעבר לסתם עוד "רמזור". חבל שתהיה פה עוד אי הבנה כמו במקרה של לסלאו-רובינסון.
"נשואים פלוס" בגרסה ישראלית: מה יש לנו עם פורמטים מהניינטיז?
הרווקה שהפכה לרווק
מי שהכיר את אלי בתור הבלונדינית המקסימה מ"הרווק 14", לא יאמין מה עובר עליה ב"הרווקה 6". רק לפני כמה שבועות היא היתה מאוהבת לחלוטין בג'ייק, נאבקה על לבו מול 25 רווקות אחרות ולא האמינה שהיא נקלעה לסיטואציה הזו. "קשה לי", היא בכתה בכל פרק, "קשה לי לראות אותו עם בנות אחרות". היא רק דיברה על אהבה ונישואים ועל הרצון שלה להתמסר לג'ייק ולמסד את הקשר שלהם, ואילו היום היא כוכבת "הרווקה", מוקפת ב-20 בחורים ומתחרמנת איתם בלי בושה בג'קוזי. אוטוטו היא תגיד ש"לא האמנתי שאומר את זה, אבל באמת אפשר להיות מאוהבת בשלושה גברים במקביל". וכמו אז, גם הפעם אאמין לה.