ה-14 ביולי הוא תאריך חשוב בדברי הימים: זהו, בין השאר, המועד שבו הסתערו הפריזאים על כלא הבסיטליה, ההמונים בעירק הביאו לתלייתו של המלך פייסל ועשרות אוהלים הוקמו בשדרות רוטשילד.
ה-15 ביולי, לעומת זאת, הוא תאריך הרבה פחות דרמטי מבחינה היסטורית, אבל זהו היום החשוב בחייהם של אמה ודקסטר (אן התוואי וג'ים סטרג'ס), גיבוריו הבריטיים של רב המכר "יום אחד" ושל הסרט שנעשה עתה על פיו. הוא מהותי כל כך מפני שזה היום שבו הם נפגשו לראשונה, אי אז בשנת 1988, וגם מפני שרצה הגורל ואיכשהו, כמעט כל הדברים המשמעותיים שקרו בחייהם מכאן והלאה התרחשו דווקא בתאריך הזה.
בהתאם לכך, גם הגרסה הקולנועית של הספר מפגישה אותנו עם הגיבורים באותו יום הרה גורל באמצע חודש יולי של 1988, שבו נפגשו במסיבת סיום הלימודים באוניברסיטה, כמעט זינקו יחד למיטה, אבל החליטו לוותר על התענוג ולהישאר ידידים. בהמשך הוא קופץ לבקר אותם פעם בשנה בתאריך הזה כדי לשאול מה השתנה אצלם? התשובה היא, כמובן, שהרבה משתנה. גם בחייהם רבי הטלטלות אבל בעיקר בקשר ביניהם.
הסיבה לכך היא שזהו קשר אפלטוני, מורכב ולא מוגדר, שבו כמעט תמיד צד אחד רוצה דברים אחרים מאשר אלה שהצד השני חפץ בהם. קשרים כאלה, כפי שמרבית הצופים ודאי למדו על בשרם בחיים האמיתיים, מובילים בדרך כלל לשרשרת של עוגמות נפש, ובכל זאת תמיד קיים בהם ניצוץ של תקווה, שלעתים מתפרץ לאקסטזה של אושר.
האם זה יקרה גם הפעם? כל מי שראה סרט רומנטי יודע כי שפתיים שמופיעות במערכה הראשונה יישקו במערכה השלישית. ההבדל הוא שהפעם יש לנו 20 שנה להעביר בין שתי המערכות, והצרה היא שאלה שני עשורים יותר מדי.
למעשה, כבר בשלב מוקדם של "יום אחד" אומר לעצמו הצופה שהוא היה שמח לו אותו ערב ב-15 ביולי היה נרשם בדברי הימים כמפגש הראשון וגם האחרון של אמה ודקסטר, ושהם יצעדו לעבר העשור החדש משוחררים זה מעולו של זה. סרט רומנטי נחשב מוצלח אם הוא גורם לנו לדמיין ברוחנו מה יקרה ברגע שבו סוף כל סוף יתגפפו הגיבורים, אך ב"יום אחד" יש משהו כל כך נלוז, שהדבר היחיד שאנו מייחלים לו הוא שהשניים יטרחו לעשות מקלחת עם הרבה סבון.
הסיבה לכך אינה העובדה שהעלילה של הסרט נשענת על רומנטיקה נאיבית וקיטשית עד אימה. אחרי הכל, היו בעבר לא מעט יצירות קולנועיות מוצלחות שהציגו את סיפורם של אהובים הנאלצים להמתין זה לזה במשך שנים רבות למשל "Love Affair", שאף זכה לשני עיבודים נוספים.
ההבדל הוא שבסרטים הללו היתה קלאסה, וזה הדבר האחרון שיש ל"יום אחד", שהוא אחד המבטים הכי עכורים שנראו בזמן האחרון על מערכות היחסים בין גברים לנשים ובין בני אדם בכלל.
אולי זה קרה בגלל שמלאכת הבאת הספר אל הבד הופקדה בידי לון שרפיג, במאית דנית שהתחילה את דרכה בתנועת דוגמה, ואף שכבר התנסתה ביצירת סרט דובר אנגלית, "לחנך את ג'ני", משהו מהערכים של התנועה ההיא עדיין נותר בה. וכך, השילוב בין החספוס וקמצוץ שנאת האדם של דוגמה ושל הקולנוע הסקנדינבי בכלל ובין המתקתקות של הוליווד יוצר מעדן שנעים לעכל אותו בערך כמו שטעים לאכול הרינג מצופה בשוקולד הרשי.
דוגמה טובה לכך מתקבלת כבר בהצגתן של הדמויות: מלכתחילה מעוצב דקסטר כאדם שחצן שטבוע בו הרס עצמי, ובניגוד מוחלט לעומתו, אמה מוצגת כאסקופה נדרסת ומתרפסת. יחדיו הם מרכיבים את הזוגות האלה שאתה לפעמים רואה בבית קפה ומפטיר ביחס אליהם "מצא מין את מינו".
שני הגיבורים, אם כך, בלתי נסבלים. הדבר קורה גם באשמת פניו דורשות הסטירה של סטרג'ס ומשחקה המתחנחן של אן התוואי, אבל בעיקר בגלל הגישה הכללית של הסרט, שהיא כה מינזתרופית עד שנדמה כי הוא נוצר בידי אנשים שלא שותים מפה לפה כי זה מגעיל אותם.
בהתאם לזאת, שרפיג מציירת את דמויות המשנה כאן כטיפוסים גועליים עוד יותר מאשר הגיבורים. כזה הוא למשל הגבר חסר הקסם שאמה נאלצת בתחילה לחלוק עמו את חייה, ו"יום אחד" משליך עליו את כל מה שדוחה בעיניו בחייהם של "האנשים הפשוטים". כך, לדוגמה, הגיבורה נאלצת להתעורר בבוקר שלאחר מעשה האהבים הראשון ביניהם ולגלות כי האביר שלה מחפש גפרורים כדי להסוות את הריח העז שהותיר בבית הכיסא.
בהמשך הדרך מגיעות סצינות מלבבות לא פחות, ובראשן השימוש הכמעט פוגעני שעושה הסרט במחלת הסרטן התוקפת את אמו של דקסטר. בסיכומו של דבר, "יום אחד" אפילו אינו מעניק לדמות הראשית הזדמנות להפרד מאמו הגוססת לפני מותה, ולא ברור אם הוא נוקט כך מתוך פחדנות וחוסר יכולת להתמודד עם רגע שכזה, או פשוט מפני שבעולם הערכים המעוות שלו, לגיבורים אפילו לא מגיע לומר מילות פרידה להוריהם.
כך או כך, ככל שהסרט מתקדם כך גם פגמיו מתעצמים, והוא נהיה עוד יותר מייגע, צפוי ולא נעים. אמרו פעם שהדבר הטוב היחיד בלונדון הוא הרכבת לפריז, אבל אפילו כשהעלילה כאן מעתיקה את מיקומה לעיר האורות, עדיין אין ב"יום אחד" ולו טיפה של חסד.
נהפוך הוא: בשלבים המתקדמים של הסרט אף מתגלה כי בתוך היחס האכזרי הכוללני שלו כלפי המין האנושי, הוא מתעמר במיוחד במין הנשי. וכך, מציג "יום אחד" עולם שבו אשה לא באמת יכולה להגשים את עצמה ולהיות מאושרת, שכן בשנייה שזה קורה, ינחת עליה אסון ויבלום אותה.
"יום אחד" אולי היה רוצה לחשוב שהוא בסך הכל משחזר את המוטיב הרומנטי שתמיד היה טבוע בפולחני מוות, אבל אין שום דבר מן המוטיב הזה כשאתה מנפח בועת יגון במשך שעתיים ולא נותן לאף אחד לחייך במהלכה ולצאת מזה בשלום. זה רק אופייני לסרט כולו, שמסווה שפלות רוח מאחורי מעטה רומנטי, כמו דייט ראשון שמתקיים לאור נרות אך במהלכו הגבר מגהק ובסיומו הוא מבקש ממך לשלם כי שכח את הארנק בבית.
בהתאם לזאת, "יום אחד" יכול להיות הקיץ הסרט המושלם למי שחפץ לסיים את מערכת היחסים שלו במחי דייט אחד, שכן מי שלקחתם אותו עמכם לא ירצה לראות אותכם שוב לא בעוד עשרים שנה וגם לא ביום שלמחרת.
ה-15 ביולי 1988 היה היום שבו הצטלבו בראשונה דרכיהם של אמה ודקסטר. העשרה באוגוסט 2011 היה היום שבו ראיתי לראשונה את "יום אחד". בעשרה באוגוסט של השנה הבאה אני מקווה לצפות בסרטים אנושיים וטובים יותר. אחרי הכל, כפי שהדרמה הרומנטית הזו מיטיבה להוכיח, יש דברים בחיים שעדיף לעבור רק פעם אחת.
איפה ומתי רואים את "יום אחד"?