ערב המחווה ה-12 לשיריו של מאיר אריאל התחיל כמו שהסתיים זה של השנה שעברה, כלומר בתחושה של אסון: עוד לפני שכבתה מנורה אחת ובטרם הושמע תו בודד, תרצה אריאל החלה במונולוג האימתני שלה, זה עם החרוזים הבלתי נסבלים בשילוב עם מסרים מהעולם החיצון.
זמן קצר אחרי כן האחים אריאל עלו לשיר את "טיפש חכם" ושוב עלתה התחושה שזה לא ערב מחווה למאיר אריאל ז"ל, אלא טקס מסורבל שאיבד מהטעם האמנותי שלו לטובת מיחזור בכוח. בגלל אותה תחושה, ה"ערגונות" הפכו מגעגועים עזים ליום נישואים מכני וקר; עד כדי כך שאפילו שלום חנוך - באנקר במופע הזה לא פחות מתרצה אריאל - ביקש חופש השנה ולא השתתף בטקס.
בנוסף, שוב המארגנים לא הצליחו לארגן איזשהו ילד הולנדי שישים אצבע בסכר והגיעו לערב שנמשך לא פחות מ-29 שירים ושלוש וחצי שעות בסך הכל - כמויות בלתי אפשריות ליום שני בשבוע עבודה רגיל. קשה לצאת מהופעת רוקנרול אינטנסיבית בתל אביב בשעה אחת בלילה וגם מהופעת ענק בלתי נשכחת בקיסריה. חוות רונית, שאירחה גם השנה את האירוע, אינה שונה מהם ובשביל ביצועים בינוניים כמו ירמי קפלן ("ארול"), הנאמבר הקבוע רונית שחר ("פלוגה בקו"), ארקדי דוכין ("שדות גולדברג") ושלמה גרוניך ("עוד אני אוהב" שלא בוצע מעולם לפני כן ו"מודה אני") זה גם לא היה מחויב המציאות.
עם זאת, חוסר הנוחות מפגמי ערבים קודמים הורגשה היטב אצל צמד האנשים שבאמת מחזיקים את הערב הזה - יהודה עדר, המנהל האמנותי של האירוע ויואב קוטנר, המנחה הקבוע. לכן ההחלטה להקדיש חלק בערב ל"שירי חג ומועד נופל" בהפקת אסף אמדורסקי היתה נכונה והביאה רגעים יפים (שולי רנד עם "בתור לשיקוף ריאה" ובעיקר ריף כהן הנפלאה עם "ד"ר התחכמות"). זה אולי לא היה חלק מושלם, אבל הוא לפחות היה רענן בהרבה מעוד מישהו שיחקה את הפולק הארצישראלי שאריאל המציא.
חשוב לציין, שרוב האמנים מתמודדים עם שירים שקשה לעבד אותם כך שיהיו רלוונטיים במבחן הזמן וגם יצליחו לשמור על קסם המילה הכתובה של אריאל, זו שמותאם לה קצב ספציפי מאוד שלא מדבר למרבית האמנים.
לכן הקהל הגיב בצדק בהשתאות נוכח הביצוע של הג'אזיסט הגאון דניאל זמיר ל"בצהרי היום", שם הוא התגלה גם כאינסטרומנטליסט מחונן וגם כזמר פשוט מעולה. לצידו, ביצע ארז לב ארי את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" כשהוא התמודד באומץ ובהצלחה עם שני מנטורים גם עם אריאל עצמו וגם עם אהוד בנאי, שהביצוע שלו לשיר הזה הוא הקאבר הטוב ביותר שנעשה למאיר אריאל עד היום.
רגע יפה נוסף היה ההקדמה של יובל בנאי לביצוע של "נשל הנחש" אותו שר כשלצידו שלומי ברכה ואבנר חודרוב, חבריו למשינה. בנאי אמר כי אריאל "היה גאה בנו" נוכח הערב הזה וביקש שאם הוא כבר למעלה מסתכל, "שימסור ד"ש לאבא שלי". הביצוע עצמו, לעומת זאת, היה הרבה פחות מרשים, אבל הוא נגע ללב הקהל וקידם אותו מהכיסאות לעבר הבמה. גם זה משהו.
כלי נשק כבד יותר שעדר את קוטנר הפעילו השנה הוא הליהוק של משה פרץ, נסיך הפופ המזרחי, ושל אתניקס שסיימו השנה סיבוב ניצחון ענק של תביעת בעלות על מהפכת הפופ המזרחי בישראל. באופן לא מפתיע, שניהם היו גם אנטיתזה לאווירת הקיבוץ המנומנמת ששרתה על הבמה עד שהם עלו.
פרץ נתן ביצוע מרשים ל"לא יכול להוריד ממך את העיניים" שהיה יותר מחווה למייקל ג'קסון ו-"Human Nature" שלו מאשר לאריאל. אתניקס הבטיחו "אתם עוד תתחלאו פה", וקיימו עם עיבודים מלאי שמחה וכבוד ל"שלל שרב" (שבוצע בגרסה יוונית הדומה לזו שאריאל היה מבצע בהופעותיו האחרונות) ול"הולך בטל" גרסה טובה לאין שיעור מזו שבוצעה באיחוד של תמוז מלפני שנתיים.
למרות שבמבחן התוצאה מדובר בערב מוצלח יותר מזה של השנה שעברה, תחושת המיצוי עדיין ריחפה מעל שמי גן החתונות של חוות רונית וגם מעל המשתתפים. בשלב מסוים, יואב קוטנר, שלבש חולצה של התוכנית "זהו זה", סיפר שאנשים שאלו אותו אם הערבים האלה יימשכו לנצח. הוא עונה שמה שכתוב על החולצה זו התשובה.
אם יש דברים בגו, אולי מדובר בהחלטה הכי חכמה שקיבלה מועצת המקורבים שזכרונו של אריאל קרוב לליבה כל כך ובאופן כה מעורר כבוד. ייתכן שאין צורך אפילו בהפסקת היוזמה הזאת לחלוטין, אלא בהפסקה של שנה, כפי שאפילו פסטיבל ענק כמו גלסטונברי לוקח מדי פעם. דווקא אחרי ערב שכזה, על הרע וגם על הטוב שבו, החלטה כזאת יכולה לגרום לנו להרגיש את מה שכבר שכחנו: געגועים למאיר אריאל.
מחווה לשירי מאיר אריאל: איך היה בשנה שעברה?
מאיר אריאל בוואלה! Music
המצעד השנתי: הצביעו למצעד השנתי של וואלה! ורשת ג'