פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      20 שנה ל-"Nevermind" של נירוונה: הימים בהם קורט קוביין היה קוץ בתחת

      "Nevermind" של נירוונה אולי שינה את העולם, אבל תהליך היצירה שלו היה מלא בחיכוכים, ייסורים ושנאה עצמית. לרגל 20 שנה לצאת האלבום

      יש משהו מחזאי כמעט בימי ההקלטות של "Nevermind" של נירוונה, כשבמרכז עומד קורט קוביין, מחזיק את הגולגולת של עצמו ושואל אם להיות או לא להיות .מה נעלה יותר - לשאת באורך רוח פזמונים קליטים עם סאונד פופי או לצאת מול ים הייסורים ולהיאחז באטמוספירה קשה של צלילים כבדים? האם הם להגשים חלום ולהיות הלהקה הגדולה והחשובה בעולם, או להידבק למוזיקה שאתה אוהב לשמוע בבית, בחדר חשוך עם נרות דולקים?

      "מצבי רוח המשתנים של קורט, שכבר בסשן ההקלטות הראשון לאלבום הפכו לקיצוניים יותר השפיעו על כל העבודה", סיפר בראיון מפיק האלבום בוץ' ויג. "הוא היה יכול להיות מאוד בעניין ואז פתאום, משום מקום, מתג האור היה נכבה והוא היה מתיישב בפינה נעלם כולו בעצמו .לא ממש ידעתי איך להתמודד עם זה

      הציטוט הזה של ויג הוא רק חלק מסיפור ההקלטות של האלבום החשוב ביותר בשנות ה-90, שבימים אלו מציין העולם 20 שנה לצאתו: הסיפור הזה מורכב כמעט כמו השירים שבתוכו, אולי אפילו יותר. לצד הטלטלה האמנותית שעברה על קוביין וגם על חבריו ללהקה, קריסט נובוסליץ' ודייב גרוהל, נוספו אלמנטים נפשיים ומנטליים שבסופם האזנה לתוצר הסופי, גם היום, היא מעוררת השתאות. קשה להאמין שעם כמות הלחצים המובנים באישיותם של חברי הלהקה וחוסר היכולת שלהם להתמודד עם חלקם, זה נגמר באוסף שירים ברמה של "Nevermind". באופן אירוני, אלו סשנים שכמעט ולא השיגו כלום.

      בוץ' ויג (יח"צ)
      קודם כל לבחור את האיש שלך. בוץ' ויג (צילום מתוך "הלוך חזור", הסרט על פו פייטרז)

      כך, באפריל 1990, נישאים על המיני-הייפ שנוצר אחרי צאת הבכורה שלהם, "Bleach" בלייבל הצעיר והבועט מסיאטל סאב פופ, נסעה הלהקה, אז עם המתופף צ'אד צ'נינג, לאולפנים של ויג בוויסקונסין כדי לעבוד על האלבום השני.

      בשיחות המוקדמות, ביקשה הלהקה מוויג להישמע כמו האלבום "Twelve Point Buck" של קילדוזר, אותו הפיק ויג והרשים מאוד את קוביין. "הם הגיעו בוואן וכנראה לא התקלחו שלושה או ארבעה ימים", סיפר ויג. "הם סיימו את הכסף שנתנו להם אחרי בקושי שבוע, אבל הקליטו שמונה שירים לאלבום שתוכנן להיקרא 'Sheep', כי קוביין רצה לצחוק על האנשים שלכאורה יקנו את האלבום הזה.

      כבר אז היו חיכוכים בין הקלילות של צ'אנינג לשאר הלהקה ומתיחות בין קורט לצ'אד גברה". עם זאת, הסשנים האלו נשאו בכל זאת פרי, ושיר בשם "Immodium" הפך ל-"Breed" ונכלל ב-"Nevermind" כמובן. האגדה מספרת שלצד שמונה הקטעים תכננה הלהקה להקליט עוד, אבל קוביין פשוט גמר את הקול על שיר אחד. קראו לו "Lithium".

      נירוונה (GettyImages , Paul Bergen)
      גמרו את הכסף בשבוע, בקושי נשאר למישהו קול. אבל הרוח? רוח נעורים. נירוונה, 1991 (צילום: AP)

      ימי תחילת הניינטיז הם לא תור הזהב שהעולם אוהב לזכור, אלו שהחלו בעצם מאז יצא "Smells Like Teen Spirit" לאוויר העולם. לפני כן, סאב פופ נקלעה לקשיים כלכליים ונראה היה שנירוונה ייאלצו לצאת החוצה, לאוויר התאגידי ולנסות לחפש בית בחברת תקליטים גדולה יותר, שם המאבק על זהותם יהפוך קשה עוד יותר. בזכות החבר הטוב ת'רסטון מור מסוניק יות' הפור נפל על חברת "גפן", שנתנה ללהקה הצעה טובה מבין שאר החברות ועברה לשלב הבא – מציאת מפיק.

      גפן לא התלהבה יותר מדי מבוץ' ויג והציעה את סקוט ליט, בחירה די טבעית והגיונית: קוביין שינה חשיבה ביחס שבין מוזיקה הכבדה של סיאטל לעולם הרוקנרול הקליט יותר ואילו ליט הפיק את שני אלבומי הפריצה של REM, שהפכה בזכות האלבומים "Document" ו-"Green" מלהקת קולג'ים מוערכת להרכב טופ-10 עם להיטים כמו "The One I Love" ו-"It's The End of The World". בגפן ידעו שקוביין מעריך מאוד את מייקל סטייפ וחבורתו, אולם חברי נירוונה זכרו לויג את הסבלנות והאמפתיה בסשן הבעייתי מוויסקונסין ובחרו להמשיך איתו. גפן הלכה עם הטאלנטים שלה.

      נירוונה (AP)
      כמו בהופעות החיות, לא טיפה אחרת. קוביין (צילום: AP)

      להקלטות האלו, במאי 1991, נירוונה התכוננה טוב בהרבה, ככל הנראה כולל מקלחת בדרך: במשך חמישה ימים ויג והלהקה רק סידרו דברים טכנית. ויג אירגן את חלל האולפן המפורסם של הסאונד סיטי סטודיוז בלוס אנג'לס לפי השקפתו בתוך חדר גדול על מנת שיהיה אפשר לתפוס סאונד תופים לייב יותר טוב, עם מיצוי מקסימלי של המתופף החדש של הלהקה, דייב גרוהל. האחרון אגב, לא ממש מצא עניין באימונים ותיאומים עם חבריו. הוא העדיף לחפש את "הרגע", הנקודה שבה הדברים יתחברו מעצמם.

      באופן כללי יותר, חברי נירוונה רצו שהאלבום ייצג בצורה נאמנה את ההופעות החיות שלהם, וכך גם ויג הקליט אותם , כטריו לייב, כאשר את הוספת גיטרות והכפלת הקולות הוא עשה לבדו. הרצון הזה עורר עוד בעיה כאשר מיקרופון שהיה אמור לקלוט את הסאונד של התופים ממרחק "תפס" גם את שאר הכלים, בעיה שנפתרה בסוף באלתור של בניית מעין תעלה, שהגיעה מהקיק דראם של גרוהל עד לסוף החדר והביאה לסאונד התופים הנקי להפליא שיש ב-"Nevermind".

      נירוונה (AP , chris cuffaro)
      הסיוט שלא נגמר הוא אחד מהליכי העבודה המופקים בתולדות הרוק. נירוונה (צילום: AP)

      סדר היום של הלהקה באולפן התחיל בדרך כלל בשתיים בצהריים. את הבעיות והמתחים ביניהם פתרו חברי הלהקה בג'ימג'ום שירים של אירוסמית' ואליס קופר. עם זאת, ולמרות שיתוף הפעולה המוזיקלי בין קוביין לגרוהל היה מצוין, אבל שניהם הצליחו להתכסח בזמן ההקלטות של "Smells Like Teen Spirit" באופן כזה שגרוהל פשוט הפסיק לנגן ברצינות את החלק שלו. גם תחביב האלכוהול של נובוסליץ' הוביל ללא מעט צרות, גם בימי ההקלטות.

      אה כן, וגם היה את מצבי הרוח של קוביין, שלוו בוויכוחים סוערים עם ויג על אופי הקלטת האלבום. אחד הוויכוחים הגדולים ביניהם, למשל, היה על שיטת הקלטת הגיטרות: קורט רצה לנגן בקצב קצת יותר Pאנקי בטייק אחד ואילו ויג העדיף להערים שכבות. "רוב הזמן הוא עשה את מה שביקשתי, אבל לפעמים הוא פשוט היה אומר 'אני לא הולך לנגן את זה יותר', שחזר ויג.

      בנוסף, קוביין התגלה כסולן להקה – ששונא לשיר. "הייתי בר מזל אם הצלחתי להוציא ממנו שלושה טייקים", סיפר ויג, שהמציא כמובן את אגדת "ג'ון לנון עשה את זה": קוביין סירב לעשות קול שני לעצמו בהקלטות נפרדות, עד שויג סיפר לו שגם ג'ון לנון עבד ככה וקוביין, המעריץ, השתכנע ומאז נפוץ הכלל שאם אומרים לקוביין שג'ון לנון נהג לעשות משהו, קוביין יסכים אוטומטית לבצע.

      נוסף לכך, גם ויג שהכיר היטב את טכניקת השירה של קוביין לא הצליח להבין תמיד מה בעצם הוא שר. עם השנים, היעדר הקוהרנטיות הזה הפך לחלק מהקסם של נירוונה. באולפן ההקלטות, זה היה פשוט סיוט שלא נגמר.

      בוץ' ויג מסביר את תהליך ההקלטה מאחורי כמעט כל טראק באלבום - צפיית חובה

      קוביין ממלמל את הגרסה הראשונית של "Smells Like Teen Spirit"

      נירוונה (AP)
      בסוף זה הסתדר. או שלא. נירוונה, 1991 (צילום: AP)

      בנוסף, הזמנים התקצרו יחד עם הכסף והזריזות הביאה לתוצאה שהלהקה לא היתה מרוצה ממנה בשלב המיקסים לאלבום, לאחר ההקלטות. התופים נשמעו להם לא במקום וקוביין הפך לא ממוקד. "הייתי מאזן בין התופים והגיטרה וקורט פתאום היה מגיע ואומר 'אני רוצה שזה ישמע כמו בלאק סאבאת'", סיפר ויג. "הוא היה קוץ בתחת".

      כדי להרגיע את הרוחות הוצע שאת המיקסים יעשה מישהו אחר שאינו ויג. בסופו של דבר סומן אנדי וואלאס למשימה, כיוון שהיה פחות מוכר מהרשימה שהוצעה להם. לא שזה עזר לו: גם הוא לא הצליח לענות על הציפיות של נירוונה והתלונה הרווחת לגביו היתה שהוא גרם לאלבום להישמע "יותר מוטלי קרו מ-Pאנק", כפי שסיפרו חברי הלהקה. בסופו של דבר וואלאס היה זה שמיקסס את האלבום והתוצאות מוכרות.

      מיתולוגיה אחרת מהימים שאחרי ההקלטות קשורה בטכנאי שעשה מאסטרינג לאלבום ואיכשהו הצליח לשכוח להכניס את "Endless, Nameless" לאלבום. בימים בהם לא פורסמו רשימת שירי האלבום חודשים מראש, מציאות שכזו היתה אפשרית. היום קשה להעלות דבר כזה על הדעת, אבל היום קשה להאמין שאפשר בכלל להקליט אלבום כמו "Nevermind" עם סולן שלא יודע מה הוא שונא יותר - לשיר או את עצמו.

      עטיפת האלבום " nevermind" של נירוונה (סריקה)
      ובסוף כולם זוכרים את התינוק הזה. עטיפת "Nevermind" (סריקה)

      בסופו של דבר "Nevermind" יצא ב-24 בספטמבר, שלושה חודשים אחרי סיום תהליך ההקלטות המפרך שבו הלהקה בעצם הוציאה את כל מה שיש לה, אבל באופן נדיר קיבלה בחזרה את הפידבק שהפך אותה למה שהיא. "Nevermind" נחשב אמנם לשיאו של חופש הרוקנרול ואלבום שלוכד רוח של תקופה, אבל דווקא תהליך ההקלטות מלמד עד כמה מחושבת היתה העבודה של ויג ואילו עד כמה הנכונות של קוביין ללכת רחוק מהמקום בו החל לגבש את החזון האמנותי שלו הובילה אותו לעמוד בראשו של אחד האלבומים המופקים בהיסטוריה של הפופ.

      לכן התסכול הגדול של קוביין באותם ימים היה תסכול שכל אדם, לאו דווקא גאון בסדר הגודל שלו, מרגיש בשלב כלשהו של חייו: הוא רצה משהו בכל ליבו, אבל לא הצליח להבין איך עושים אותו. הוא שאף לגדולה, אבל לא ידע איך להתמודד איתה. הוא אהב את החיים והכישרון שניתנו לו, ושנא כל שנייה בדרך למימוש שלו. הוא בחר באופציית ה"להיות", אבל תמיד שמר על קשר עין עם הצד השני.

      "אני כל הזמן חש רגשות אשם בכל מיני מובנים", אמר פעם בראיון את המשפט שסיכם את סך כל התחושות שלו ושל לא מעט מעריצי נירוונה כבדים כלפי "Nevermind". "אם להגיד לך את האמת – כמה שנים קודם היינו שונאים להקה כמו שלנו".

      עוד כתבות בנושא:

      20 שנה ל-"Nevermind": מעצבים מחדש את עטיפת האלבום

      20 שנה ל-1991: השנה המוזיקלית שלא תחזור יותר

      20 שנה ל-"Ten" של פרל ג'אם: 10 דברים שלא ידעתם על האלבום

      מה אתם חושבים על Nevermind היום? בואו לדבר איתנו בפייסבוק