אנשי התרבות שאכזבו אותנו: מיוחד

הכל היה מוכן לקאמבק: אחרי השקיעה המיותרת במופעי נוסטלגיה של "ארבע תחנות" וכמובן ללא אלבום טוב באמת מזה שנים, המחאה החברתית היתה אמורה להיות הבמה שבה חנוך משיב לעצמו את מעמד האמן הרלוונטי והבועט. ללא קשר לתמיכה במחאה עצמה, הופעה של אמן בסדר הגודל של שלום חנוך באירוע כמו הפגנת המיליון היתה אמורה להזיז משהו בקרב כל מי שבכלל מחשיב מוזיקה כפקטור בשיח הציבורי. חנוך, בין אם מסיבות אגו ובין אם באמת מבעיות לו"ז, פספס את ההזדמנות, כפי שכל המחאה הזו עברה לו מתחת לאף. זו לא הפעם הראשונה שחנוך מאכזב, ספק אם בפעם הבאה מישהו עוד יצפה ממנו למשהו.

היום בו אייל גולן ניצח את שלום חנוך

התמונות מההפגנה הגדולה בתולדות המדינה

כואב הלב לראות את האריה והלביאה, מרוז את וילנאי, נמקים בתוכנית הבוקר של ערוץ 10, בינות העיתונים וספלי הקפה הממותגים. נראה שהלהט שהוביל פעם את הצמד להיאבק למען החלכאים והנדכאים מתועל כעת לטיפול זוגי מול המעטים שמשכימים קום וצופים בהם בתור לרופא. הצמד האקטיביסטי, שלכל אחד בו יש רקורד לוחמני חברתי בפני עצמו, מתבזבז באולפן הממוזג ובעיקר לא מצליח להפיח חיים בשיממון רצועת השידור המוקדמת.

תכני האקטואליה רכה-לייף סטייל חולמני-מגזין דביק אינם מחמיאים לשניים, שהיו צריכים לזהור בשמי המחאה החברתית הגדולה של ימינו. נראה כי אלה שפעם השמיעו את קולם של החיים בשוליים, נדחקו בעצמם לשולי העשייה הטלוויזיונית.

"אורלי וגיא" - מה שמעניין זה רק הדינמיקה הזוגית

"אורלי וגיא בע"מ" - כבר מזמן התחילו לזייף

בניגוד למה שרמי וייץ חושב, לא היה עוד שדר ברמה של יורם ארבל. היחיד שהבין בזמן אמת שכדורגל הוא בידור בדיוק כמו שהוא ספורט ולכן הצפייה במשחקים בו הוא שידר היתה תענוג משפחתי: ההומור, הדיוק, השנינות ומטבעות הלשון היו לא פעם הטיל לחיבורים שכל משחק מבקש לעצמו.

אבל בשנים האחרונות, פחות או יותר מאז ירדה "מי רוצה להיות מיליונר" מהמסך, זה ממש לא זה: מילא הטעויות בזיהוי השחקנים והפרשנות בשנקל; ארבל הפך מיליטנטי ואגרסיבי, נטול חדוות שידור אלא אם מדובר במשחק של ברצלונה, אז הוא לגמרי מאבד את העשתונות. לזה אפשר להוסיף את הראיון המשתלח האחרון שהעניק לידיעות אחרונות, בו סנט בכל העולם ואחותו בלי טיפת פאסון או קלאס היאה למעמדו. הללויה? עדיף כבר כל נדרי.

מה היה רע לגבי גזית בעמדת המגיש החביב והמוערך שהיה? מה בער לו כל כך להפוך מעיתונאי משפיע לעוד נתן זהבי ורון קופמן, עוד שני צווחנים שפשוט מעולם לא היו מהם ציפיות ולכן אינם יכולים להכזיב? מה בעצם השיגו כל דיבורי החרדים הטפלים, השאגות בשידור, ההשתתפות המגוחכת בעונה הראשונה של "TLV - עושים את תל אביב" וקשקושי הלוויין בהמצאה המופרכת הזו שנקראת התוכנית של עמנואל רוזן? כיצד, בעצם, התקדם גבי גזית מקצועית ולו סנטימטר מעבר לעובדה שיש עוד טוקבקיסט עם מיקרופון?

גבי גזית - שיאן מושא התלונות שהוגשו לשנת 2010

מרב מיכאלי היתה תמיד יפה, מצחיקה, אמיצה ובוטה בעצם האישה שהיא היתה. היא אולי החרידה כל מיני פיינשמעקרים בנימוסי השולחן שלה, אבל היא מצדה טיפטפה עליהם רוטב בשמחה ובדיוק בגלל זה אהבנו אותה – כי היא הראתה שאפשר גם לא לשחק את משחק הנשים הקטנות. מאז, עברה מיכאלי פחות להראות ויותר לדבר – לדבר בלשון נקבה לכולם וכולן, לדבר בזעף, בחוסר הומור ובטרמינולוגיות שיש להם יותר מהמשותף עם האקדמיה ופחות עם החיים האמיתיים. חבל שמיכאלי, שהראתה לנו שאפשר להיות מקסימה ומבעבעת ונשית וגם לא להיות חפץ של אף אחד, בחרה בסופו של דבר בדרך שהיא או-או. יותר משזה משכנע, זה מנג'ס.