לקראת "העזרה", איך זה שהוליווד תמיד יצאה גזענית גם בלי להתכוון?

יציאתו של הלהיט המפתיע על היחסים בין שחורים-לבנים הוא הזדמנות לבחון מחדש את ההיסטוריה הסבוכה של העיסוק ההוליוודי בנושא, שלעתים עמד בניגוד לכוונות הטובות וגם לרוח הזמן

אבנר שביט

"העזרה" הוא אחת התופעות התרבותיות הבולטות באמריקה של השנים האחרונות. וכך, הספר שכתבה קתרין סטוקט על הצעירה הלבנה המסייעת למשרתות שחורות להשתחרר מכבליהן בשנות השישים - צעד מעל מאה שבועות ברשימת רבי המכר. בהמשך לזאת, העיבוד הקולנועי הטרי שלו מצליח אף יותר, מבלה כבר שלושה שבועות בצמרת טבלת שוברי הקופות ומוזכר כאחד השמות החמים לקראת טקס האוסקר הקרוב.

כרגיל, האהבה יוצאת הדופן כלפי הסרט מעוררת גם תגובות-נגד שליליות: וכך, ארגון היסטוריוניות אפרו-אמריקאיות מיהר להכריז עוד לפני יציאתו של "העזרה", כי הוא עושה עוול למאבק למען זכויות השחורים. בהמשך הדרך קמו מבקרים נוספים, בני שני הגזעים, וטענו כי הדרמה הזאת מצליחה אך ורק מפני שהיא מנקה בדרך שטחית ומלאכותית את רגשות האשם של הלבנים בכל הקשור לעבר ומנציחה את העליונות שלהם בהווה.

האם יש משהו בטענות הללו? איך בכלל יכול להיות שבעידן של וויל סמית ואובמה איזשהו סרט יציג את השחורים בעמדת נחיתות נצחית? כיצד קורה כי דווקא היוצרים הלבנים היחידים שהעזו לעסוק השנה בדיכוי של האפרו-אמריקאים סופגים האשמות לפיהן הם מזיקים לאינטרסים של המגזר?

האמת היא שזה לא מפתיע. וכך, אם בוחנים את "העזרה" מנקודת מבט היסטורית, מגלים כי עמדת הוליווד בנוגע ליחסים בין שחורים ולבנים תמיד היתה סבוכה, מורכבת ובעיקר רבת תהפוכות ומלאת סתירות. בהתאם לזאת, לאורך השנים היא שוב ושוב עשתה צעד קדימה ואז מיד שני צעדים אחורה וחוזר חלילה. פעם אחר פעם ניצחה הוליווד את הגזענות בלי בכלל להתכוון לכך, ומצד שני ניסחה מסרים גזעניים דווקא כשכוונותיה היו טובות.

עוד בוואלה! NEWS

יורדים לאילת? גם וואלה!שופס: הכירו את חוויית הקנייה החדשה

בשיתוף וואלה!שופס
לכתבה המלאה

נחש מי בא לסעוד+כחום הלילה

עם התעוררות התנועה למען זכויות האזרח בשנות השישים ולאור התהפוכות החברתיות והקידום במעמדם של השחורים, גם הוליווד התחילה להשתנות.

וכך, ב-1967, שנה סוערת מלכתחילה מכל בחינה, הציג הקולנוע האמריקאי שני סרטים פורצי דרך ביחס לסוגיות הבין-גזעיות. בשניהם כיכב סידני פואטייה, ושניהם התגלו כלהיטים בקופות ואף היו מועמדים לאוסקר.

הראשון שבהם הוא "נחש מי בא לסעוד?" הקומדיה שתיארה כיצד סנוב לבן נאלץ להתמודד עם העובדה שחתנו המיועד מתגלה כגבר שחור. מצד אחד, הסרט אכן היה מתקדם, שכן הוא הציג חתונה בין לבנה ושחור כדבר לגיטימי ואפשרי.

עם זאת, מבקריו טענו ובצדק, כי גיבורו האפרו-אמריקאי נדרש להתלבן (ובעברית: להשתכנז) לחלוטין כדי למצוא חן בעיני המעמד השליט, מה שהוציא את העוקץ מן המהלך החתרני.

לעומת זאת, הקהילה האפרו-אמריקאית קיבלה באהדה גדולה בהרבה את "כחום הלילה" (שגם זכה באוסקר). הסיבה לכך היתה שגיבורו השחור היה כזה אף שהתנהג בצורה טבעית ולא על פי קודים מופרכים כלשהם.

חשוב מכך – הגיבור הבלש העז להישיר מבט ביריביו בני הגזע האחר, לראות להם את הלובן שבעיניים ולהבהיר להם שאינו פחות טוב מהם. כל זה בישר את העתיד לבוא: העובדה שדווקא סרטי מתח ופעולה בידוריים, מסחריים וחסרי יומרות לכאורה יהיו אלה שיעניקו את המרחב הגדול ביותר להעצמה אפרו-אמריקאית.

48 שעות+נשק קטלני

שנות השישים בישרו את המהפכה במעמדם של השחורים בתעשיית הקולנוע, אבל רק בשנות השמונים היא קרתה באמת. וכך, דווקא באחד העשורים השמרניים ביותר בהיסטוריה האמריקאית העכשווית, שבו שלט לבן שמרן ומיושן בסדר הגודל של רייגן, זכו האפרו-אמריקאים למעמד שווה ערך בתעשיית הבידור האמריקאית.

הדבר קרה הרבה הודות לז'אנר חדש של סרטים, שהיה ידוע כ"באדי מובי" – קומדיות פעולה שעקבו אחר מעלליהם של צמד גיבורים, אחד מהם לבן והאחר בדרך כלל אפרו-אמריקאי. האבא של הסוגה הזו היה "48 שעות" (1982), שגם גילה את מי שיהפוך לכוכב האפרו-אמריקאי הגדול ביותר עד אז ובכלל לאחד הכוכבים הגדולים של שנות השמונים – אדי מרפי.

חמש שנים לאחר מכן הגיע "נשק קטלני", שלקח את הגיבורים השחורים צעד אחד קדימה: בניגוד ל"48 שעות", שבו הגיבור הלבן היה שוטר והשחור פושע, הרי שכאן גם האפרו-אמריקאי עמד בצד הנכון של החוק. יתרה מזאת, השוטר השחור אף התגלה כמבוגר האחראי מביניהם.

מכאן והלאה, נקבע חוק בהוליווד: בכל סרט שבו יש גיבור לבן, יהיה צריך לאזן אותו לפחות בדמות שחורה כבדת משקל אחת, ורצוי גם שהנ"ל יהיה הצד הסמכותי במשוואה.

אז הופיע גם מורגן פרימן, וכך גילינו כי אפרו-אמריקאי יכול להיות גם אלוהים ("ברוס הגדול מכולם") או הנשיא ("פגיעה קטלנית"). מכאן והלאה, דרכו של אובמה לבית הלבן היתה קצרה.

הנהג של מיס דייזי

מורגן פרימן כיכב גם ב"הנהג של מיס דייזי", סרט שבמובן מסוים ברא את תת הז'אנר ש"העזרה" (ו"הזדמנות שנייה" שנה לפניו) משתייכים אליו: מלודרמות המתרחשות בדרום ארצות הברית, שאת העלילה שלהן אפשר לסכם במשפט "לבנה מגלה שגזענות זה פויה".

בניגוד ל"העזרה", שבו הגיבורה היא צעירה נוצרית, ב"הנהג של מיס דייזי" אותה לבנה היא זקנה יהודייה. אבל בדומה לסרט הטרי, גם כאן מוצגים השחורים כיצורים כנועים וגם לא מפותחים במיוחד, שזקוקים לטוב לבם של אדוניהם כדי לזכות באיזושהי מידה של הגשמה עצמית.

וכך, "מיס דייזי" גילה ל"העזרה" איך אפשר לתת לצופים הלבנים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: המתכון לכך, כמה פשוט, הוא לגרום להם להרגיש שנתנו שיווין הזדמנויות לשכניהם, ובו בזמן עדיין להניח להם לחשוב שהם טובים מהם.

עול האדם הלבן+אובססיבית

ולאחר כל הסרטים הקאנוניים הללו, נסיים בשתי יצירות שדי נשכחו, אך לפחות בזמן אמת היתה להן אמירה משמעותית לגבי הדרך שבה מתמודדת הוליווד עם מקומם של השחורים בחברה.

הראשון הוא "עול האדם הלבן", בכיכובם של הארי בלפונטה וג'ון טרבולטה, שהציג בפנינו מציאות מקבילה: אמריקה בדיונית שבה השחורים הם המעמד המוביל ואילו הלבנים הם המיעוט המדוכא.

לכאורה, הכוונה היתה טובה: להמחיש סוף כל סוף לציבור הלבן איך זה להיות בצד השני. הבעיה היתה שהסרט יצר את התחושה כי רק בעולם פיקטיבי יכולים השחורים לזכות בעמדת כוח. חמור מכך, כיוון שהוא בנה את הספקולציה כי במצב כזה האפרו-אמריקאים יתעמרו בלבנים עוד יותר מכפי שהללו נוגשים בהם, מוסר ההשכל שלו היה בעצם שכל בני האדם היו ויהיו יצורים איומים ולפיכך אין זה משנה מהו מאזן הכוחות בין הגזעים.

לעומת זאת, במותחן הארוטי והמצליח כלכלית "אובססיבית", מעין גרסה בין-גזעית של "חיזור גורלי" תוארה העליונות של השחור על הלבן כדבר אקטואלי, מציאותי וטבעי לגמרי – כה טבעי, עד שהסרט אפילו לא נזקק להתייחס באופן מפורש לכך שהשחור בו הוא העשיר והמוצלח והלבנה היא האומללה שמציקה לו; כה טבעי, עד שהסרט אפילו לא הזכיר את העובדה שאובמה נבחר לנשיאות שנה קודם לכן; כה טבעי, עד שהסרט הציג כמובן מאליו את העובדה שהשחורים יכולים להיות עליונים על הלבנים.

הציפייה היתה כי כהונתו של אובמה תוביל להפקת עוד ועוד סרטים ברוחם של "אובססיבית" אך ההתקדמות הפוליטית-חברתית הובילה את הוליווד דווקא להפיק יצירות מיושנות מסוגן של "העזרה".

כל זה מלמד אותנו כי באמת שאף פעם אי אפשר לדעת. וכך, יהיה מה שיהיה עם "העזרה" בטקס האוסקר ועם אובמה בקמפיין של 2012, סביר להניח כי היחס של הוליווד לשחורים ימשיך להפתיע לרעה ולטובה, לכל הפחות עד שהיא תתחיל להתעסק עם ההיספנים.

וגם: למה השחורים נעלמו מהקולנוע דווקא לאחר עליית אובמה?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully