דויד גרוסמן מרבה לעסוק בספרות הילדים שלו בקשר שבין הורים לילדיהם, ובעיקר בתחושות ההגנה, ההכלה והאהבה ללא תנאים שעומדות בבסיסו.
"חיבוק", ספר הכן/לא ילדים הקודם של גרוסמן, הוא ספר פיוטי ומלנכולי שיצר קפסולה דחוסה מחד ואוורירית מאידך שלא היה פשוט לבליעה. "מי רוצה שק קמח?" לעומתו, הוא סיפור ילדים מובהק וצבעוני, שמצליח להתמודד עם הקשר בין אב לבנו, באופן בהיר ונטול משקעים עצובים, ובכל זאת נוגע בלב העניין.
ב"מי רוצה שק קמח?" עוסק גרוסמן במשחק שק קמח בין אב ובנו בכל ערב לפני שיונתן הולך לישון, אבא מרכיב אותו על גבו כשק קמח, והם עושים סיבוב בבית ובודקים עם החפצים השונים האם הם רוצים את שק הקמח נעלי הבית, הפסנתר הגדול, המטריה השחורה והפיל ההודי מהשטיח האקזוטי. כל החפצים מקבלים ממד אנושי, והופכים למגרים-מאיימים עבור יונתן הקטן, ולמין משחק מסעיר וקצת מפחיד שבבסיסו נמצא הדמיון שבין המוכר לזר, המפגש בין החוץ ובין הביתי.
ההבנה והרגישות היוצאים מן הכלל שיש לדויד גרוסמן של העולם הילדי, שומרים על הסיפור הפשוט-פשוט הזה מורכב ומרומז, ובכל זאת כזה שמחלחל אל המקומות העמוקים והמואפלים ביחסים שבין הורים לילדים ובין הילד לעולם בכלל. באופן כמעט אינטואיטיבי, ובלי מאמץ מעושה, מצליח גרוסמן לתת לילד לפלרטט עם האחר הזר, תוך שהוא נמצא מוגן בזרועות אביו; ובסופו של דבר מחזיר את הילד (הבדיוני, והקורא), אל הבטחון והיציבות של הקן הביתי, החמים והמוגן.
מי רוצה שק קמח // דויד גרוסמן, איורים: גלעד סופר, הוצאת עם עובד
דויד גרוסמן: "המחאה חייבת להפוך פוליטית"
ישן מפני חדש
"קוקוריקולום ויטה" הוא כנראה אחד הספרים בעלי השם הכי מושך לגלגל על הלשון ולגרגר שוב ושוב. חוץ מהשם המצחיק והשובבי, ל"קוקוריקולום ויטה" יש עלילה מקורית ויוצאת דופן שלא צפוי למצוא כמותה על מדף ספרי הילדים בבאר שנטוע באמצע היער, בשם "מאורת השועל", יושבות החיות (ג'ירפה, ברדלסה, תוכי, קרנף ופינגווין), שותות (מיץ פירות, כמובן), ומעבירות את הערב בנעימים בשיחות וסיפורים. באופן קבוע, על כסא מבודד משלו, יושב לו תרנגול קשיש, עם סיפור חיים, וגזיר עיתון ישן להעיד עליו על היום האגדי בו תרנגול צעיר, ממושקף ולא הכי ספורטיבי, הצליח להבקיע את הגול המנצח במשחק אגדי של נבחרת עופות היער נגד נבחרת הסנאים.
חיות היער הצעירות והלגלגניות לא מתרשמות מהסיפור של התרנגול הזקן, ואפילו חושדות באמינות שלו. ואילו הוא מצדו מתעקש לספר אותו לכל מבקר חדש, ולשלוף את פיסת הנייר הדהויה והלא משכנעת, פעם אחר פעם. עד שיום אחד, מגיע לפאב זאב צעיר ורגיש, צייר בעלת נפש אמנותית, שדווקא זוכר את סיפורו של הזקן, ואפילו שאב ממנו השראה לחייו.
"קוקוריקולום ויטה" הוא מין מחווה מודעת לעצמה לתרבות הקולנוע האמריקאי, סינופסיס ילדי ומופשט לתבנית מוכרת על אדם מבוגר ששיא חייו נמצא מאחוריו, שהסביבה המהירה השחצנית והצעירה שסביבו לא מכירה בו ורומסת את הישגיו. גם כאן, הגאולה מגיעה מכיוון לא צפוי הפעם בצורת זכר אלפא צעיר שמוכיח שסיפור השראה והצלחה מגיע בכל מיני צורות, אפילו מפתיעות ולא צפויות.
בסופו של עניין, סיפור הגול המנצח, הוא רק כלי שמעביר עיקרון הומני ויפה; ו"קוקוריקולום ויטה" הוא סיפור על כבוד לזקני השבט, על מציאת ונתינת השראה, ועל כך שאין חיים שאין בהם רגעים של חסד, יופי והשפעה על אחרים.
קוקוריקולום ויטה// קובי ניב, איורים: אולג מילשטין, הוצאת כנרת זמורה ביתן
על הזכות לבלבול
"חיות מבולבלות" הוא ספר משחק לקטנטנים מאת אמי רובינגר, הפועל על העיקרון של תמונה חצויה, שכאשר מדפדפים את חלקה העליון או התחתון, נוצרת תמונה חדשה אבסורדית. ב"חיות מבולבלות" החיות שכולן מאויירות בתכלת ורדרד פסטלי ומתוק, מחליפות פלג גוף עליון או תחתון, וגם שמן שכתוב לאורך, מתנתק ומולחם מחדש לכדי חיות מומצאות חדשות כך למשל 'כמל' הוא חצי כלב וחציו גמל; 'נמור' הוא חלקו נחש וחלקו חמור; ו'ארנגול' הוא בעל רעמת אריה וכרעי תרגול. האפשרויות הן כמובן רבות מספור, ובכל דפדוף נוצרת הפתעה חדשה, מצחיקה, ומלאת דמיון.
מעבר לשעשוע שבמשחק, פועל ב"חיות מבולבלות", העיקרון האינטליגנטי של פירוק והרכבה מחדש, הנוכחות של אבסורד ושל משחקיות במחשבה. מלבד אלו, יש בספר איזה רשות שניתנת על ידי נציגות העולם המבוגר לילד לעשייה שכולה נונסנס, שאין בה "נכון ולא נכון" ואין בה מישטור המחשבה. מקסים, ומלבב מאוד.
חיות מבולבלות// אמי רובינגר, הוצאת כתר