אלבום האולפן השמיני של ווילקו נפתח בצורה קצת מוזרה ומבלבלת. הוא מתחיל ברעש סטטי וביט Fאנקי, אליהם מצטרפים צפצופים אלקטרוניים וכלי מיתר תזמורתיים. עם הזמן הקטע מתייצב על טרטור מוטורי ולקראת הסוף מתפוצץ הגיטריסט נלס קליין עם פריק-אאוט חשמלי. כל העסק נשמע כמו קטע קראוטרוק, רחוק אלפי שנות אור משביל האמריקנה בו צעדו ווילקו לאחרונה (אלבומם האחרון, Wilco the album, שיצא לפני שנתיים, אפילו היה מועמד לפרס "אלבום האמריקנה הטוב ביותר" בטקס הגראמי, אך הפסיד ללבון הלם, איש The Band).
לפי הקטע הראשון ניתן היה לטעות ולחשוב שווילקו החליטו לשוב לניסיוניות שאיפיינה אותם פעם, ושנזנחה בשני האלבומים האחרונים (מאז שג'ים או'רורק הלך הביתה), אבל זה לא המצב. "Art of Almost", הקטע הפותח את האלבום החדש, הוא היוצא דופן כאן. The Whole Love הוא אלבום רוק הרבה יותר מסורתי ממה שניתן היה לצפות מהקטע הזה, וטוב שכך. אני לא אוהבת שקוראים לווילקו "רדיוהד האמריקאים".
למנהיג הלהקה ג'ף טווידי היו תקופות קשות התמכרויות, דכאון, כל האנצ'ילדה שבאו לידי ביטוי באלבומים של ווילקו מהמחצית הראשונה של העשור הקודם. ב-2004 נכנס טווידי למוסד גמילה אחרי שהתמכר למשככי כאבים נגד המיגרנות שהוא סובל מהן מילדות. אבל בשנים האחרונות טווידי מרגיש יותר טוב, וזה ניכר במוזיקה שלו.
יש הטוענים שהאלבומים של ווילקו מהתקופה הקשה של טווידי היו יותר מעניינים, ואולי לא רק בשל מצבו הנפשי. מן הסתם ווילקו נדחפו למחוזות נסיוניים כשהם עבדו עם ג'ים או'רורק, על Yankee Hotel Foxtrot וA Ghost Is Born-. אחר כך, החל מ-Sky Blue Sky אלבומם מ-2007, הם נהיו מסורתיים יותר. בשני האלבומים האחרונים הרשו לעצמם ווילקו לעשות מוזיקה ישירה ופשוטה משהו יותר קרוב לרוק קלאסי סבנטיזי - וזה מה שבמידה רבה הם עושים גם הפעם. ואין זה שום בעיה, נהפוך הוא.
עוד שינוי שעבר על ווילקו, החל מ-Sky Blue Sky-, זאת ההצטרפות המבורכת של נלס קליין. לפני כמה שנים פרסם מגזין ה"רולינג סטון" את רשימת גיבורי הגיטרה החדשים שלו. ביניהם כיכב קליין, שהוא היום כבר בן 55. קליין ניגן מאז סוף שנות השבעים רוק, ג'ז אוונגרדי, קאנטרי ומוזיקה ניסיונית, ושיתף פעולה עם אמנים שונים זה מזה כמו ווילי נלסון וסוניק יות.
אחד הדברים היפים ב-Sky Blue Sky האלבום הראשון של ווילקו עם קליין היה הדרך בה הנטייה של קליין להפגנת וירטואוזיות (תכונה מאוד לא חיננית בפני עצמה) הותכה לתוך המוזיקה של הלהקה, ואיך הגיטרה שלו השתלבה עם זו של טווידי כאילו היתה אחותה האובדת. וזה נכון גם באלבום החדש; בשיר הנושא שלו, למשל, נמסות שתי הגיטרות זו בזו בצורה כל כך מרגשת עד שלא ברור איך הן אי פעם התקיימו האחת בלי רעותה. אחת מהן, אגב, עושה תפקיד דומה לפריטה העדינה של Perfect Skin של לויד קול.
בגדול, אפשר לחלק את שירי האלבום לסגנונות שונים. הסינגל "I Might", המבוסס על באס וקלידים, ו-Standing O-, הם שירי ניו-ווייב כיפיים שנותנים קונטרה פופית לבלדות. Black Moon ו-"Rising Red Lung" מייצגים את הרגעים הפולקיים, הנוגים, המאוד ניק דרייקים של האלבום. את Capitol City (אולי השיר החלש באסופה הזו) והבלדה Open Mind ניתן לתייק תחת הכותרת אלטרנטיב-קאנטרי. "Sunloathe" לעומת זאת מספק את הקריצה הקבועה של טווידי לג'ורג' הריסון, תוך ביקור גם באזורים פינק פלוידיים פרוגרסיביים יותר.
אבל נראה שההשפעה הבולטת ביותר על ווילקו באלבום החדש היא להקת הסבנטיז הנפלאה ביג סטאר, שסולנה אלכס צ'ילטון הלך לעולמו לפני כשנתיים. בשיר הנושא, ב-"Dawned on Me" האופטימי (שבתיו שואלים את המנגינה של Alright של סופרגראס, ובאמצע יש שריקות - שתבינו באיזו רמה של אופטימיות מדובר), וב-Born Alone הפייבמנטי, עושים ווילקו רוק סבנטיזי על גבול הפאוור-פופ, ואלה בין הרגעים השמחים והיפים באלבום.
The Whole Love", שמורכב ברובו משירים קצרים יחסית, נפתח ונסגר בשתי יצירות אפיות ארוכות. המוצלחת ביניהן, ואולי בכלל הקטע הכי יפה באלבום, היא "One Sunday Morning (Song for Jane Smiley's Boyfriend)", המסיימת אותו. השיר, שנכתב בהשראת שיחה שניהל טווידי עם החבר של הסופרת האמריקאית ג'יין סמיילי, היא בלדת קאנטרי-פולק, שמתחילה בפריטת גיטרה אקוסטית ופסנתר, אליהם מצטרפים בהמשך עוד כלים, בצורה עדינה, מרומזת וחכמה. זה קטע מהפנט ויפהפה, גם אם רגשני מעט, והוא נמתח על פני 12 דקות ולרגע לא מרגיש ארוך מדי.
למרות ששירי האלבום מעוגנים בז'אנרים מסורתיים, והוא בכלל אלבום פופי, ישיר ונגיש מאוד, הוא לא משעמם לרגע. הגדולה שלו היא בעיקר בעיבודים. כל שנייה באלבום היא מלאכת מחשבת מבחינת השימוש בכלים ושילובם, והאזנות חוזרות חושפות עוד ועוד דקויות. ווילקו לא היו ווילקו בלי מלוטרון וגיטרת פדאל סטיל, אבל יש פה הרבה מעבר לזה.
ווילקו, The Whole Love (ייבוא: היי פידלטי)