פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סיכום השנה: הקולנוע הישראלי חייב קהל חדש

      "הערת שוליים" של יוסף סידר השתלט בצדק על הקולנוע הישראלי, אבל היעדר הגיוון מסביבו מאיים לתקוע את הסצנה בקיפאון יצירתי שעלול להרוס את הישגיו הבינלאומיים

      החדשות הטובות: אנחנו על המפה

      יוסף סידר (נמרוד סונדרס)
      זכייה מוצדקת של אירוע חשוב בקולנוע. יוסף סידר זוכה בפרס אופיר על "הערת שוליים" (צילום: נמרוד סונדרס)

      הכיבוש המוחלט של "הערת שוליים" את פרסי אופיר אמש (חמישי) שם סופית את החותמת על כך שמדובר בסרט הישראלי הגדול של השנה. עם זאת, גם המתחרים שיצאו מהטקס בידיים ריקות לא יכולים להרגיש כי יצאו מקופחים מן החודשים האחרונים. הסיבה לכך היא שגם אם לא זכו לפרגון של הממסד המקומי, הרי שיחדיו השלימו תקופה מוצלחת באופן חסר תקדים בזירה העולמית.

      וכך, זה כבר נהיה מובן מאליו לשמוע על סרט ישראלי המתקבל לפסטיבל חשוב, וזה אפילו כבר דבר שבשגרה ללמוד כי הוא זכה בו. למעשה, היתה לנו השנה נציגות בכל אירוע קולנועי חשוב באיזושהי פינה בגלובוס, והודות ל"כלבת", אפילו סגרנו את הפינה של השתתפות בחגיגות הפנטזיה, המדע הבדיוני והאימה ברחבי תבל.

      אנחנו לא ארצות הברית וגם לא צרפת או אנגליה, וגם אף פעם לא נהיה ברמה שלהן, אבל התעשייה הישראלית ניצבת בראש דרג ב' של עולם הקולנוע, לא פחות מכך.

      "הערת שוליים" - כותרות נוספות:

      "הערת שוליים" יתמודד על מקום באוסקר

      למה חיכינו עד "הערת שוליים" בשביל לעסוק באקדמיה

      פסטיבל קאן אימץ את "הערת שוליים"

      ועכשיו, לחדשות הרעות: אין קהל

      מתוך הסרט "הדרדסים" (יח"צ)
      מכירים אותו יותר משיודעים מי משחק את פידלמן ב"בוקר טוב, אדון פידלמן". מתוך "הדרדסים" (צילום: יח"צ)

      אך בצד השגשוג הבינלאומי, הקולנוע הישראלי לא מצליח להמריא בקופות המקומיות. וכך, בין כל הסרטים הכחולים-לבנים שהגיעו בתשע"א לאולמות, רק "הערת שוליים" נרשם כהצלחה כלכלית משמעותית. כתוצאה מזאת, כפי שהמבקר והבלוגר יאיר רוה כבר ציין, סרט אמריקאי אחד, "הדרדסים", הביא השנה יותר צופים מכל היצירות דוברות העברית גם יחד.

      הדבר נובע מכך שהתעשייה המקומית מתקשה למצוא לעצמה קהלים חדשים במדינה. למעשה, אפשר לומר כי פעם אחר פעם, הסרטים הישראלים מצליחים למשוך רק פלח מסוים של הציבור – חובבי קולנוע האיכות, שהולכים לדרמה החדשה של סידר בתווך שבין הלהיט הטרי של וודי אלן והפנינה האחרונה של פדרו אלמודובר.

      התוצאה היא בעיה חמורה בנתח השוק של התעשייה. זו לא משכילה להתחרות גם על לבם של אלה שבאים לסינמה סיטי או ל-yes planet במסגרת דייט, בילוי עם הילדים, יציאה כיתתית, או כל מפגש חברתי לא מחייב אחר.

      מי צריך מבקרי קולנוע? כולם, מסתבר

      מתוך הסרט וביום השלישי (יח"צ)
      אין שירי הלל? אין קהל. איבגי ב"וביום השלישי" (צילום: יח"צ)

      המשמעות של כל זה משולשת. ראשית כל, כתוצאה ממנה היה השנה מקום לסרט ישראלי גדול אחד בלבד. ככה זה: בשעה שכמה מוצרים פונים בדיוק לאותם אנשים, ברור כי תיווצר מלחמת הישרדות שבה אי אפשר כי כולם ינצחו. לפיכך, ברגע שבא להיט בסדר הגודל של "הערת שוליים", הוא מותיר לכל השאר שאריות ותו לא. הקהל שצפה בו הרי לא הולך לקולנוע כל יום, ובפעם הבאה שיעשה זאת, יעדיף ככל הנראה לגוון ולראות משהו אירופאי או אמריקאי ולהמתין קצת עד הצפייה הבאה במשהו משלנו.

      לו התעשייה המקומית היתה משכילה לפנות לקהלים נוספים, העוגה היתה גדולה יותר וסרט אחד לא היה תלוי בהצלחה או בכישלון של קודמו. אך כרגע, הקולנוע הישראלי משול לכיתה שבה יש תריסר גברברים נואשים ובחורה רבת מחזרים אחת.

      המאפיינים של שוחרי הקולנוע המקומי מובילים גם לבעיה נוספת: וכך, כדי שסרט ישראלי יצליח כאן בימינו, הוא זקוק לרעש תקשורתי ולתמיכה ביקורתית סוחפת. הרי הקהל שהולך לסרטים כאלה הוא מהסוג שמייחס חשיבות לדעתם של מבקרים, וכיוון שהוא בורר את הצריכה התרבותית שלו בקפידה, לא יילך לראות מוצר מקומי אילולא יהיה בטוח כי החוויה תצדיק את מחיר הכרטיס.

      סרטים בסדר הגודל של "הערת שוליים" נהנים מן התנאי הזה, אבל מה יעשו יצירות בפרופיל נמוך יותר, שיש בהן שאפתנות אמנותית, אבל הן לא כובשות את צמרת טבלת המבקרים וגם לא צועדות על השטיח האדום בקאן? ובכן, הן פשוט נופלות בין הכיסאות. כך, למשל, סרטים כמו "וביום השלישי" או "בין השמשות" נתקלו השנה בחומה הקבועה שעומדת בפני הקולנוע המקומי ולא זכו לתשומת הלב של הציבור הרחב. מנגד, הם גם לא זכו למספיק שירי הלל בשביל להרשים את מי שכן ניאותים ללכת ליצירות ישראליות. כתוצאה מכך, הם פשוט התאדו במהרה מן האולמות.

      כוכבים יש רק בשמיים וכו'

      מתוך הסרט " ז'טאם איי לאב יו טרמינל" (יח"צ)
      מוקי? למה אתם לא מביאים לנו את אלירז? מתוך "ז'טאם איי לאב יו טרמינל" (צילום: יח"צ)

      המטריד מכל הוא שמדובר בתופעה ייחודית לישראל. הרי אפילו בצרפת, גרמניה וכיוצא בזה, הידועות בעיקר הודות ל"קולנוע האיכותי" שלהם, התעשיות המקומות משכילות ליצור להיטים המוניים יותר, שמציבים תחרות אמיתית להוליווד ומושכים את הקהל הרחב. בגרמניה יש אליל קומי וולגרי אחד על כל וים ונדרס, ובצרפת להיט פעולה אחד על כל סרט מפסטיבל קאן.

      אבל בישראל, לפחות בשנה שבה אבי נשר לא מעורב באף סרט, זה פשוט לא קורה. ואי אפשר להגיד שלא ניסינו: כך לדוגמה, הגיעו בחודשים האחרונים לאולמות שתי קומדיות רומנטיות, "ז'טאם איי לאב יו טרמינל" ו"סלסה תל אביב", ושתיהן סבלו מקבלת פנים פושרת. הראשון שבהם הציג את מוקי בתפקיד הראשי והשני את אנחל בונני, אבל גם הנוכחות של הכוכבים לא עזרה להם.

      דבר זה היה הוכחה נוספת לכך שבתעשיית הקולנוע המקומית, מושג הכוכבים פשוט לא קיים. הרי בעבר כבר ניסו למכור לקהל סרטים ייחודים בעזרת נינט טייב ("קירות"), רן דנקר ("חסר מנוחה", "עיניים פקוחות"), עפר שכטר ("פובידיליה") ואחרים, וזה לא עשה רושם על אף אחד. כיוון שהתופעה חזרה על עצמה גם השנה, התברר כי אין שום דרך למכור לקהל הישראלי סרט אחר מהסוג שהוא רגיל לראות.

      כלומר, המסר שהציבור המקומי מעביר למפיקים, למפיצים ולקרנות הוא "תנו לנו דרמות שהמבקרים בארץ וחבר השופטים בפסטיבל ונציה אוהבים". כיוון שמאז ומעולם ובכל העולם, תעשיית הקולנוע עושה בדיוק מה שהקהל מבקש ממנה, אפשר להניח כי גם כאן נמשיך לקבל עוד מאותו דבר.

      אמא שלך זונה? אבא לא חיבק? אתה בדרך לאוסקר

      מתוך הסרט " בוקר טוב, אדון פידלמן" (יח"צ , עמוס צוקרמן)
      הובס רק בידי סרט הורים-ילדים אחר וטוב ממנו. מתוך "בוקר טוב, אדון פידלמן" (צילום: יח"צ)

      במקרה שלנו, עוד מאותו דבר פירושו עוד ועוד דרמות מהורהרות על יחסים בין אבות וילדיהם. זה נושא שתמיד היה פופולרי כאן, ובעקבות ההצלחות של "הערת שוליים", "בוקר טוב, אדון פידלמן" ואחרים, ודאי רק יגביר את הדומיננטיות שלו ביצירה המקומית.

      וכך, צפו לראות בשנים הקרובות דרמות על גבר שיוצא למילואים ומגלה לצדו בשדה הקרב את בנו הבכור, על מאמן כדורגל ותיק המוזעק להציל את הקבוצה שבה מככב הבן שלו וכיוצא בזה. בהשראת ההצלחה של "הדירה" הדוקומנטרי נזכה ודאי גם לשלל סרטי תעודה שבהם ייצאו היוצרים לחטט במגירות של סביהם בתקווה לגלות בהן סודות אפלים. בהמשך לכך, אפשר להאמין כי ברוח המחאה החברתית יושבים כעת עשרות תסריטאים ומחברים סיפורים על ילדים שנאבקים על הדירה שהוריהם הורישו להם ברחוב בזל.

      כתוצאה מכך, ניתן כבר לחזות את הכותרות של השנים הבאות: "'הערת שוליים' של עולם הנדל"ן כובש את פסטיבל ברלין!'", "'קומדיית הערפדים של יון תומרקין יורדת מהמסך אחרי שבועיים בלבד!" וכיוצא בזה. הקהל הישראלי אולי לא הביא אותנו למצב הזה, אבל הוא היחיד שיכול לשנות אותו. זה לא יהיה פשוט להוביל לצביעת החד-גוניות של הקולנוע הישראלי, אבל זה גם לא יהיה כל כך מסובך: כל מה שצריך לעשות בשביל כך זה להתחיל לקנות כרטיסים.