חמש שנים חלפו מאז "The Outsider", האלבום בו די ג'יי שאדו נשמע כמתאמץ להשיג אופנה חולפת יותר מאשר להוציא לפועל עוד יצירה מוזיקלית שאוהבת לצאת לרקוד עם הזמן. שאדו - אחד שסוחב על גבו סצנה שלמה ובעקבותיה את טינתם של מבקרי מוזיקה שתבעו ממנו עוד מה-"Entroducing" הזה - הבין, גם אם זה לקח לו זמן, שהדרך הטובה ביותר להיפטר מהציפיות היא לפזר אותן לרוח ולחתוך לכיוונים בלתי צפויים.
מוצלח או לא (ובחלקו הארי, הוא לא) אאוטסיידר" היה האלבום שהוריד את הלחץ ממנו ואיפשר לג'וש דייוויס לחזור ולפשפש במרתפי התקליטים שלו ולהוציא משם את השלווה שלו לאור, איך שהוא רוצה ולא איך שמצפים ממנו. כי בעשור האחרון המושג די ג'יי שאדו הפך מיתולוגי יותר מרלוונטי. אלמוני שנאבק באתוס שהוא עצמו יצר. עצם המאבק הזה הוציא אותו מהאיזון הסטואי המפורסם של האיש מאחורי הפטיפונים, והחזירה לשאדו את היכולת, ההכלה והסבלנות כדי להוציא עוד תקליט.
ולמוזיקה של שאדו צריך סבלנות, הן כמאזין והן כיוצר, כי הטכניקה שלו לא השתנתה זה עדיין מארג סבוך של דגימות מתקליטים בסגנונות מרוחקים ככל שניתן, אך כעת מארג שנבחן לאורה של מאה חדשה. שאדו, איש עם הרבה סבלנות, מחזיר למשחק שני חברים חדשים-ישנים: הומור, או לפחות רמזים לכזה, ורעב.
שמות התקליטים של שאדו תמיד היו יותר מסתם כותרת: הן מגדירות את מצב רוחו של החתום עליהן, או לחילופין מסמנות את נקודת ההתחלה שלו לגבי הפרויקט. והאלבום החדש ממשיך את המסורת בשם הקולע "The Less You Know The Better". האי. פי. המצוין שיצא לפני כארבעה חודשים (חלקים ממנו אף בוצעו בהופעה שלו כאן בתל אביב), היה מראה מקום מדויק על הכיוון אליו חותר דייוויס להגיע, וכאלבום שלם, הוא אכן מגיע לשם. בהנחה ששוב אין מצפים ממנו לגלות לנו יקומים מוזיקליים סמויים מהאוזן בכל פעם שלוחצים פליי על טראק, לא כל שכן באלבום חדש שלו.
שאדו משחרר כפתור במכנסיו, מתיישב ונשען לאחור. נשמע כאילו הוא הגיע לתובנה אודות הדרך במקום להיות מודאג מהתוצאה: הכל גדול מלהכיל. הוא מצמצמם את היריעה ומדייק איתה באזורים בהם הדגימות שלו עדיין הכוח היצירתי הגדול שלו והתשוקה שלו לסאונדים נפגשים בנינוחות מסוימת, בלי לחץ.
כבר מהפתיחה המצוינת ניכר ששאדו, אני כמעט מוכן להישבע, נהנה לעשות את המוזיקה שהוא אוהב - ותהא זו רוק, היפ הופ, שטיחים סינמטיים מסויטים, בלדות שקיעה של גולשים מוזהבים, או ביטים שלא מחפשים ז'אנר לחסות בצלו. כיצירה "The less you know" עומד בסמוך ל-"Private Press" כבן דוד רגוע בהרבה ומושכל של תקליט בכורה, שלעולם ישמש כאבן הבוחן ליצירתו.
בחמש שנים שעברו מאז אלבומו האחרון שאדו בעיקר התרכז בטורים ובהופעות, וחלק מההתרגשות הבלתי ניתנת לשיעור של די ג'יי מצאה את דרכה לתוך האלבום הזה. מבין שלושת האלבומים הקודמים "TLYKTB" הוא יותר מהכל אלבום של די ג'יי. דינמי, יצירתי, כזה שלא מבוסס על הבלחות יצירתיות וביניהן פילרים מייגעים המתנשפים אחר הז'אנר הלוהט של הרגע.
שאדו יוצר כאן אלבום של מבוגרים. לא מהטעם של התבצרות במוכר ובחם אלא מתוך ידיעה אמיתית של מעט זה יותר, והתרכזות סמוראית כמעט בשכלול הצעד שמגיע אחרי הצעד הראשון. בכך הוא מחדש לעצמו גם אם הוא זה לא אומר בהכרח שהוא מחדש לנו.
באלבום יש את אותו הלך רוח השאדואי המפורסם אבל ללא אבן הריחיים של הרצינות בכל מחיר. ההרפיה הזו מחזירה אותו לנקודות החיבור המגוונות שלו עם מוזיקה ולאו דווקא עם מיתולוגיה מוזיקלית שהוא כונן. איך אמר את זה ג'ורג' מייקל, האזינו ללא דעות קדומות. אתם אשכרה עלולים להיות מופתעים לטובה.
יום שלישי את יודעת
מלכיאל גרוסמן ונדב רביד, בשבתם יחדיו תחת השם Polar Pair עובדים יחד תקופה ארוכה, לעיתים בהפסקות ולעיתים באינטנסיביות אך תמיד בקפידה ובעירוב ז'אנרים די ברצינות מושכלת שמזכירה את הדרך של הדוד שאדו שהוזכר לעיל. השניים (גילוי נאות: אני מכיר אותם לא מאתמול) סיימו אלבום ובין חיפושי אכסניה כזו או אחרת שתתמודד איתו, הם פתחו טאמבלר חדש אשר במסגרתו בכל שלישי הם משחררים קטע חינמי, צוהר שבועי לתוך הקליידוסקופ הקלאבי שלהם.
עד עתה יצאו שלושה - שני רימיקסים של פולאר פייר לעצמם והאחרון קטע מהפנט שנשען על העזוז ההאוסי הקלאסי אך בלי לרייר נוסטלגית על התקופה ההיא, שבה המוזיקה היתה אמיתית; להיפך, להכניס את האתוס הקלאסי אל תוך מאיץ החליקים המהודק של פולאר פייר ומשם ממש בחינם אליכם. כל שלישי קטע חדש.
הטאמבלר של Polar Pair