5. "בופור"/במאי: יוסף סידר (2007)
יכול להיות ש"הערת שוליים" יסיים את השנה הזאת כסרט הישראלי המצליח בכל הזמנים, וזאת אם יוסיף לפרס התסריט בקאן ולביקורות המעולות בטורונטו גם פסלון אוסקר והישגים קופתיים ברחבי העולם. עד אז זוכה יוסף סידר למקום מכובד ברשימה זו הודות לסרט הקודם פרי עטו - "בופור".
הסיבה הראשונית לכך היא ש"בופור" העניק לישראל מועמדות ראשונה לאוסקר לאחר שני עשורים של בצורת, ובכך פתח רצף של שלוש מועמדויות רצופות. אבל הפסלון המוזהב הרי אינו חזות הכל, ובדיוק בגלל זה "עג'מי" לא נכלל ברשימה - הוא אמנם היה מועמד לפרס, אבל לא היו לו הישגים יוצאי דופן קודם לכן והוא לא מינף את המועמדות כדי להותיר חותם בעולם.
אם כך, בנוסף לאוסקר "בופור" נמצא כאן משתי סיבות אחרות - הוא זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין, העיטור האישי היוקרתי ביותר שקולנוען מקומי זכה בו עד כה. וחשוב מכך, בניגוד לרוב ההצלחות המקומיות הנקודתיות, הוא השכיל לשמש מקפצה לקריירה הבינלאומית של יוצרו.
אחרי הכל, בקצב הזה נראה כי "הערת שוליים" יירשם כלהיט עולמי גדול עוד יותר מ"בופור", וזאת בדיוק המשוואה הבריאה שאפשר לייחל כי כל קולנוען ישראלי יעמוד בה: להצליח קצת בעולם ואז להצליח בו פי שניים.
4. "אסקימו לימון"/במאי: בועז דווידזון (1978)
נכון, "אסקימו לימון" לא זכה במצלמת הזהב וגם לא בדוב הכסף, אבל הוא כן נהנה מהצלחה מסחרית אדירה בעולם, ובעיקר הפך לתופעת קאלט בכמה מדינות, בהן גרמניה, יפן ותאילנד.
עוצמת הסיקור התקשורתי שקיבלו חגיגות חצי היובל של הסרט בגרמניה בתחילת העשור הקודם מעידה יותר מכל על מידת הפולחן סביבו. על כך מעידה גם העובדה שבראיון לישי קיצ'לס סיפר פעם אלי רות' (במאי "הוסטל" שגם כיכב ב"ממזרים חסרי כבוד") כי צחי נוי הוא אליל נעוריו. עם כל הכבוד לששון גבאי ולרונית אלקבץ, עליהם אף נער אמריקאי לא חלם בלילות.
"אסקימו לימון" נרשם באותיות זהב בדפי ההיסטוריה של התרבות המקומית גם מסיבה אחרת: הוא סרט הז'אנר הבידורי הישראלי היחיד שנהנה מהצלחה בינלאומית משמעותית, וזהו הישג שקשה יהיה לשחזר.
האם מישהו יכול לדמיין את "זוהי סדום 2" או את הגרסה הקולנועית של "מה קשור", למשל, נהנים בעתיד, אם וכאשר, ולו בקמצוץ מן ההצלחה של "אסקימו לימון"? אפשר להאמין כי הקולנוע הישראלי עוד יתפתח ויתרומם בעתיד, עד כדי כך שמרבית הסרטים המצליחים שברשימה זו אפילו לא יזכו להשתחל לרשימות עתידיות שכאלה, אבל יהיה מה שיהיה, ספק אם נחזה בעוד תופעה בסדר הגודל של "אסקימו לימון".
מיוחד בוואלה! - צפו חינם ב"אסקימו לימון"
3. "לבנון"/במאי: שמוליק מעוז (2009)
שלושת הסרטים האחרונים ברשימה הביאו לשיא את השגשוג העכשווי של הקולנוע הישראלי. בלי קשר לכך, שלושתם שוסים בינלאומיים בכל קנה מידה: כאלה שכל מדינה, כולל צרפת ובריטניה, היו גאות בהם. ממש כך. ההבדלים בין הישגי השלושה, יש לציין, קטנים - אך הם עקרוניים.
את מדליית הארד מקבל "לבנון", שעורר הד תקשורתי עצום באירופה וגם זכה בשלל פרסים - החשוב שבהם הוא אריה הזהב בפסטיבל ונציה. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שסרט תוצרת הארץ קיבל את העיטור החשוב מכולם באחד משלושת הפסטיבלים היוקרתיים (ונציה, קאן, ברלין).
אז למה "לבנון" לא התמקם באחד משני המקומות הראשונים? קודם כל, כי אין מה לעשות - פסטיבל ונציה עדיין נחות לעומת פסטיבל קאן, כך שגם הצלחה מוחלטת באירוע של ארץ המגף עדיין חשובה פחות מהצלחה מסוימת בריביירה, כזו ששני הסרטים הבאים ברשימה זכו בה. כמו כן, ההפסד ל"עג'מי" בפרסי אופיר מנע מ"לבנון" אפשרות להתמודד על האוסקר. כתוצאה מכך החשיפה שלו בארצות הברית היתה דלה והישגיו הקופתיים שם זניחים.
כל אלה, כמו גם העובדה שהוא משתייך לז'אנר נדוש למדי, מנעו מ"לבנון" להותיר חותם לטווח ארוך. בהמשך לכך, נכון לרגע זה ההצלחה שלו לא מינפה את הקריירה הבינלאומית של מעוז. ההישגים של "לבנון" עצומים, אבל אלה של שני הבאים אחריו היו גדולים יותר.
הכל על ההצלחה הבינלאומית של שמוליק מעוז ו"לבנון"
2. "ביקור התזמורת"/במאי: ערן קולירין (2007)
ל"ביקור התזמורת" היה כמעט כל מה שצריך כדי להיחשב לסרט הישראלי המצליח אי פעם בעולם, אבל חסרו לו שני דברים.
נתחיל במה שכן יש לו: הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן התקבלה במפגן תשואות אדיר, אחד הגדולים שהיו באירוע בשנים האחרונות, והוא גם קטף בפסטיבל פרסים; הוא זכה בשלל עיטורים נוספים ברחבי העולם, ובין השאר כוכבו ששון גבאי קטף את הפסלון לשחקן הטוב ביותר של האקדמיה האירופית; הוא גם קיבל ביקורות מעולות ברחבי העולם וגרף הכנסות של 14 מיליון דולר, יותר מכל סרט ישראלי אחר אי פעם.
אז מה משאיר את "ביקור התזמורת" רק במקום השני? קודם כל, העובדה שמסיבות טכניות נפסלה מועמדותו לאוסקר, פרס שנדמה כי היה לו סיכוי לזכות בו יותר מכל סרט ישראלי אחר בשנים האחרונות, דבר שהיה מאפשר לו לאיים בצורה רצינית יותר על המקום הראשון ברשימה.
אך חשוב בהרבה מכך, "ביקור התזמורת", אינו יותר מווריאציה מזרח-תיכונית על מסורת הקומדיות האנושיות המזרח-אירופיות של שנות השישים. מוצלח ככל שיהיה, אין בו חדשנות אמנותית פורצת דרך בקנה מידה בינלאומי. שנה לאחר עשייתו הגיע סרט ישראלי לא פחות מוצלח ממנו, שהיה בו גם הממד החדשני הזה.
1. "ואלס עם באשיר"/במאי: ארי פולמן (2008)
סרט האנימציה התיעודי הזה הוא, נכון לכרגע, הסרט הישראלי המצליח אי פעם ברחבי העולם.
יש לכך כל מיני סיבות: הוא קטף את גלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר; הוא התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, היה פייבוריט לזכות עד הרגע האחרון והפסיד את דקל הזהב רק בגלל אינטריגות פוליטיות בחבר השופטים; הוא קיבל ביקורות משתפכות ברחבי העולם וכיכב ברשימות הסרטים הטובים של השנה בעיתונים ובכתבי עת רבים; והוא גרף יותר מ-12 מיליון דולר ברחבי העולם, רק קצת פחות מ"ביקור התזמורת", שהיה לכאורה סרט קלאסי וקומוניקטיבי הרבה יותר ממנו ולכן פנה לקהל רחב יותר.
כאן בדיוק טמונה הנקודה שהופכת את "ואלס עם באשיר" ליחיד במינו - מכל הסרטים הישראליים המצליחים: הוא היחיד שחידש מהותית בז'אנר שלו, אנימציה תיעודית במקרה זה. לכן אנו מוצאים אותו מככב גם ברשימות של סרטי האנימציה הטובים אי פעם, זאת בשעה ש"בופור" ו"לבנון" אינם מופיעים ברשימות כאלה של סרטי מלחמה, למשל.
"ואלס עם באשיר", אם כן, אינו רק הסרט הישראלי הכי מצליח אי פעם, הוא גם אחד מסרטי האנימציה הכי מוערכים שנעשו. בהתאם לכך קיבלה הקריירה של פולמן קפיצה רמה, והוא משלים עתה את סרטו "קונגרס העתידנים", שאמור להיות היצירה הקולנועית הישראלית הכי מושקעת, מרשימה ועתירת כוכבים אי פעם.
אולי בשנת תשע"ה סרטו זה של פולמן יהיה המכהן במקום הראשון ברשימה מסוג זה, ול"ואלס עם באשיר" יהיה בה רק מקום של כבוד. באמת שאין לדעת. העבר של הקולנוע הישראלי לא רע בכלל, ההווה שלו מבטיח והעתיד שלו, אם שום דבר לא יתקלקל, נדמה מתוק מדבש.
הכל על "ואלס עם באשיר" והצלחתו הבינלאומית