"הערת שוליים" יטייל לאוסקר? לא כל כך מהר

לא נעים להגיד, אבל ישראל היא הלוזרית הכי גדולה של האוסקר: תשע פעמים היינו מועמדים בקטגוריית הסרט הזר, ובכל אחת מהן הפסדנו – יותר מכל מדינה אחרת בעולם.
האם השנה יש סיכוי שזה סוף כל סוף ישתנה? ובכן, "הערת שוליים", שזכה בפרס אופיר ולכן נבחר לייצג את המדינה באוסקר, הוא סרט מוערך יותר משני קודמיו – "עג'מי", שנכנס לחמישיית המועמדים הסופיים אך לא קטף את הפסלון, ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", שאף נשאר מחוץ לחמישייה.

עם זאת, הדרמה של יוסף סידר צפוייה להיתקל השנה בתחרות קשה מזו שהיתה לשני קודמיו. לעומת היבול החיוור למדי של הוליווד ב-2011, זה של הקולנוע העולמי מתגלה כעשיר וכאיכותי ביותר שהיה מזמן. אם כך, כדי לחזור לטקס האוסקר בשנית, ייאלץ הבמאי לגבור על שורה ארוכה של מתחרים. הנה הבולטים שבהם.

"הערת שוליים" וישראל באוסקר - כתבות נוספות

הכל על "הערת שוליים" וארון התארים ההולך ומתמלא שלו
מה קרה ל"עג'מי" באוסקר?
ומה הפריד בין "שליחות של הממונה על משאבי אנוש" והפרס?

חוץ מ"הערת שוליים", מספר יוצא דופן של סרטים מגיעים השנה לתחרות כשהם נישאים על גל הצלחה מוקדמת בפסטיבלים היוקרתיים של ברלין, קאן וטורונטו.

צרפת, אימפריה לשעבר שכבר לא זכתה בפרס מזה 19 שנה, תנסה לשחזר את תהילתה ב-"Declaration of War", דרמה על זוג המתמודד עם מחלתו הקשה של בנם. הסרט נהנה מתשואות אדירות בפסטיבל קאן ומאז עושה חיל בכל חזית, ובצדק רב – הוא אכן מפעים, והעיסוק האמיץ שלו בנושא אנושי ומרגש צפוי לתת לו נקודות באקדמיה.

סרט נוסף שהוקרן בהצלחה בקאן הוא "חוף מבטחים" של אקי קאוריסמקי, המציג את סיפורו של צרפתי קשיש שפורש את חסותו על ילד מהגר. גם זוהי דרמה אנושית ומופתית, וכיוון שהאקדמיה גילתה בעבר חיבה לקולנוען הפיני, אפשר בהחלט להניח שהיא תעשה זאת גם הפעם.

קאן שמשה גם זירה להקרנת הבכורה של "Where Do We Go Now" הלבנוני, שלאחר מכן קטף את פרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו. כמה מן הזוכים בעיטור הזה השתמשו בו בעבר כמקפצה לגבהים הנוצצים ביותר, כך שלמרות איכותו הקלוקלת של הסרט, זה לא יהיה מפתיע אם כך יקרה גם הפעם.

פייבוריט מזרח-תיכוני נוסף הוא הדרמה האיראנית "A Separation", המנצחת הגדולה של פסטיבל ברלין האחרון. כאן, סביר להניח שהפוליטיקה כבר תשחק תפקיד. חברי האקדמיה, רבים מהם יהודים או סתם כאלה שגורל האזור יקר ללבם, יצטרכו לעמוד בפני השאלות הבאות – האם לתת לשלושה סרטים מזרח-תיכוניים להיות מועמדים לפרס וליצור מעין מלחמת עולם? האם לתת מועמדות לאיראני והלבנוני ובכך לייבש ולבייש את הישראלי, או דווקא להפך? ואולי פשוט לחסוך כאב ראש מיותר ולנפנף את שלושת הסרטים?

הפוליטיקה יכולה להיות הגורם שיטה את הכף לטובת הנציג הסיני, "The Flowers of War". הוליווד מנסה לחזק את הנוכחות שלה בשוק ההולך ומתפתח של המדינה מרובת האוכלוסין בעולם, ובהתאם לזאת היתה מעורבת בהפקת הסרט, שגם דובר בחלקו אנגלית ומציג בתפקיד מרכזי את כריסטיאן בייל. כל זה פועל לטובתו, כמו גם העובדה שהוא מוגדר כתשובה המנדרינית ל"רשימת שינדלר", וכולנו יודעים כמה אוהבים באמריקה סרטים שכאלה.

ואם כבר מדברים על "רשימת שינדלר", הרי שיש בתחרות גם סרט שואה אותנטי. מדובר ב-"In Darkness" של אניישקה הולנד הוותיקה, שמתארת – כנהוג באירופה – כיצד פולני מציל את חייו של יהודי. ההתעלמות של האקדמיה בשנים האחרונות מ"שתיקת הארכיון" התיעודי ומ"Winter in Wartime" העלילתי הפריכה את הקלישאה שהיא אינה מסוגלת להגיד לא לשואה, ובכל זאת "In Darkness" הוא מועמד שיש לקחת בחשבון. סידר כבר הפסיד פעם את הפרס לסרט שואה אירופאי, "הזייפנים" האוסטרי, והפעם אולי הוא אפילו יפסיד את מקומו בחמישייה לאחד כזה.

אם כך, המועמדים המובילים לפרס בשלב זה נראים כישראל, איראן, לבנון, פולין, צרפת, פינלנד וסין, אבל כל אלה לא צריכים רק להתחרות זה נגד זה, אלא גם מול שורה של סוסים שחורים.

הראשון שבהם, באופן אירוני, הוא "הסוס מטורינו" של בלה טאר. על פניו, האקדמיה לא יכולה לעכל סרטים כה מאתגרים, אבל היא הרי כבר הפתיעה בעבר, ולכל הפחות נתנה מועמדות ליצירות שכאלה, למשל "סרט לבן".

את משבצת סרט הפסטיבלים האיכותי יכולים לתפוס גם שלושה סרטים מוערכים נוספים - "פינה" הגרמני, "אטנברג" היווני ו"היו זמנים באנטליה" הטורקי. עכשיו נותר רק לשוות בנפשנו איזה לוהט זה יהיה אם ישראל תמצא את עצמה בקוקטייל אחד עם טורקיה, איראן ולבנון!.

דיברנו עם בלה טאר על הכל

ראינו את "היו זמנים באנטוליה" בקאן ונפלנו

לדאבון הלב של מי שמחכים בכיליון עיניים למועמדות ישראלית נוספת, נוסף לפייבוריטים המובהקים ולסוסים השחורים המאיימים, אורבים שלל סרטים שמאיימים להתפרץ משום מקום ולתפוס לסידר את המקום בלימוזינה להוליווד.

בין השאר, ברשימה זו אפשר למצוא את "The Forgivness Of Blood". זהו סרט אלבני אמנם, אבל הוא נעשה בידי במאי אמריקאי מוערך, ג'ושוע מרסטון, וכבר הוכח בעבר כי ליוצרים זרים שמכירים את השפה ההוליוודית קל יותר להשתחל לקטגוריית הסרט הזר.

אין לזלזל גם באיטליה ובספרד, וזאת למרות הבחירות מעוררות המחלוקת שלהן. איטליה העדיפה את "טרה פרמה" על פני "יש לנו אפיפיור" וספרד את "לחם שחור" על פני "העור בו אני חי" של בכיר הקולנוענים במדינה. על הנייר נראה שבכך הם הקטינו את סיכויי הזכייה שלהם, גם שני הסרטים שנבחרו הן יצירות עטורות שבחים עם ממד הומני ואפי שיכול לקסום לאקדמיה.

בסיכומו של דבר, לאן שלא מביטים ברשימת הנציגים לאוסקר, מגלים אופציות ריאליות למועמדות: למשל, "יחידת עילית 2", הוא הסרט המצליח בתולדות ברזיל ומותחן אקשן קומוניקטיבי לחלוטין, וגם "Miss Bala" המקסיקני המהולל הוא כזה. "Monsieur Lazhar" הוא סרט קנדי עטור שבחים שמזכיר בתכניו את "האשה ששרה", שהביא מועמדות למדינה בשנה שעברה. "Happy, Happy" הנוורגי כבר זכה בפרס בסאנדנס ו" "A Simple Life" ההונג-קונגי כבר קטף פרס בוונציה.

מי שמחפש עוד אקשן פוליטי ישמח לשמוע כי ישראל יכולה למצוא עצמה גם בצד מרוקו, שמועמדות של "Omar Killed Me" שלה היא דבר אפשרי בהחלט. חובבי האקזוטיקה, מצדם, ייהנו לדעת כי ניו זילנד שלחה לראשונה מועמד משלה – "The Orator", הסרט הראשון באורך מלא שנעשה על סמואה, וכיוון שהאקדמיה אוהבת אקזוטיות ראשונית מסוג זה, גם כאן מדובר במועמד צריך לספור.

אפשר רק לברך על העובדה שבגלל שחיתויות פוליטיות למיניהן, שיגרה רוסיה נציג חסר סיכוי בדמותו של "שמש בוגדנית 2". אבל גם כך, מדובר בתחרות צפופה באופן כמעט בלתי נסבל, ואף חזאי שפוי לא ייהמר בוודאות על אף סרט. כפי שפרופ' אליעזר שקולניק כבר למד, אתה לעולם לא יכול לדעת מה מסתתר במעטפה שמחכה לך, ובמקרה של אוסקר 2012, זה נכון במיוחד.