פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "העור בו אני חי" - פדרו אלמודובר לא השתגע, זה העולם שמעוות

      האם הקולנוען הספרדי ירד מהפסים? להפך - סרטו האחרון רק מציג בצורה מובהקת את מה שתמיד האמין בו, ועושה זאת בצורה עוצמתית ומלאת נשמה

      "תהיה בריא, פדרו אלמודובר", זעק מאחוריי אחד הצופים מיד בסיום הקרנת "העור בו אני חי", סרטו הטרי של הקולנוען הספרדי. במובן מסוים, זו תגובה מתבקשת: אחרי הכל, לכל הפחות יחסית לעבודותיו האחרונות של הבמאי, התכנים של יצירתו החדשה אכן עשויים להעיד כי משהו עובר עליו.

      אך האמת היא שהיוצר הפורה עדיין בקו הבריאות. הוא לא ירד מן הפסים, אלא דווקא חזר למסלול. מעבר לכך ש"העור בו אני חי" עוסק במרבית הסוגיות שעניינו אותו כמעט מאז ומעולם, הרי שהוא גם מחזיר אותו לקו שאפיין אותו לאורך רוב הקריירה הארוכה שלו: האפיזודה המהוגנת (יחסית) שבין "הכל אודות אמא" ו"לחזור" אולי השכיחה זאת, אבל אלמודובר תמיד היה יוצר שוליים שעושה סרטים על אאוטסיידרים. כתוצאה מכך, החיבוק שקיבל במשך זמן מסוים מן הממסד ומן הבורגנות היה מופרך מלכתחילה, וזאת היתה רק שאלה של זמן מתי הוא יגרום לקהל לצעוק לו "השתגעת" ולשחרר אותו מן החיבוק הזה.

      היה זה רק טבעי כי השחרור המדובר יגיע דווקא ב"העור בו אני חי", שכן הוא עוסק בדמויות המבקשות להיחלץ בכלא שבו הן נתונות. כולן משתוקקות לחיות בעור אחר מזה שהן חיות בו, לחדור לגוף אחר מזה שהן חודרות אליו, ופשוט לברוח, לברוח למקום אחר – בדיוק כפי שאלמודובר רצה כשגדל כצעיר הומוסקסואל ואמן חתרן בספרד השמרנית, בדיוק כפי שהוא ככל הנראה רוצה גם עכשיו, כשהפך שלא על דעתו לחיית מחמד של קהל המחלק לו ציונים על בריאותו הנפשית רק מפני שהעז לעמת אותו עם שאלות על גופו.

      בהתאם לכך שהסרט דן בסוגים שונים של בריחה מכלא, הוא גם מתרחש באחד כזה: מדובר באחוזתו של מנתח פלסטי (אנטוניו בנדרס), אב-טיפוס מכוון של דמות הרופא המשוגע שנטחנה עד דק במותחנים סוג ב' החביבים על אלמודובר. זוהי אחוזה סטרילית, מפוקחת ושמורה היטב, והוא כולא בה דמות מסתורית ועורך עליה ניסויים שונים ומשונים בהשתלות עור.

      על איזה מותחנים התבסס פדרו אלמודובר ב"העור בו אני חי"?

      מתוך הסרט "העור בו אני חי" (יח"צ)
      תמיד כדאי להחזיק שפן נסיונות מסוג בן אנוש בבית. אנתוניו בנדרס ב"העור בו אני חי" (צילום: יח"צ)

      מכאן והלאה עדיף שלא לחשוף יותר מדי פרטים מן העלילה עמוסת הפיתולים, אך אפשר לומר כי מן הסתם האסירה שבאחוזה לא מרוצה מן המצב שבו היא נתונה ומבקשת לחמוק ממנו. נואשת וחסרת אונים ככל שתהיה, במהלך הצפייה מתברר כי יש בסביבתה מישהו שכבול בעבותות חזקות עוד יותר: זהו המנתח עצמו, שעם הזמן מתגלה כי מאסר העולם הנפשי שבו הוא נתון, מאמלל יותר וגם יותר הרה גורל מכל כלא פיזי.

      אם כך, בדומה לסרטים קודמים שהעמידו במרכזם ניתוחים פלסטיים, גם "העור בו אני חי" מתאר כיצד הטבע תמיד ינצח את האדם שרוצה לשנותו, ואיך האדם שיבקש להחזיר את פניו לקדמותו יגלה כי גם הסכין המחודדת בעולם לא תוכל להשיב את הזמן וכיוצא בזה. אך יש כאן גם רעיון עמוק יותר – מעבר למישור הגשמי, "העור בו אני חי" מתאר את הכאב הטמון בהרגשה שאתה לא חי את החיים שרצית לחיות בהם, ובעיקר את העקצוץ באצבעות הנובע מן התחושה שכמה שאתה לא מנסה, אין דבר שאתה יכול לעשות כדי לשנות זאת.

      העור בו אני חי (יח"צ)
      כולנו כלואים בחיים שלא רצינו באמת. "העור בו אני חי" (צילום: יח"צ)

      בגלל זה ועל אף שההתרחשויות בו הן באמת מוקצנות, אפשר בנקל להתחבר רגשית לסרט ולהזדהות עם דמויותיו. אחרי הכל, בעולם עתיר לבבות שבורים שרובם נסדקו כתוצאה מאהבה נכזבת בין האדם לבין עצמו, "העור בו אני חי" רחוק מלהיות יצירה מופרעת – הוא סרט על החיים של כולנו.

      בדיוק בגלל זה, "העור בו אני חי" גם אינו חוויה קלה. הבעיה היא לא העיוותים שיוצאים תחת ידיו של המנתח. דברים כאלה כבר ראינו בסרטים שאלמודובר לקח מהם השראה, ובכל מקרה זה לא יכול לזעזע אותנו בעידן של "אקסטרים מייקאובר" ושל להיטים וירטואליים בסגנון "מדהים! ילדה בת ארבע בולעת עכביש דרך האף!". המועקה, אם כך, אינה נובעת ממה שרואים כי אם ממה שמרגישים – את צער העולם של הדמויות, המבצבץ שוב ושוב מתוך האווירה הקרה כקרח שבונה אלמודובר בכוונה.

      מתוך הסרט "העור בו אני חי" (imdb)
      כולנו חיים בסרט - סרט אימה. "העור בו אני חי" (צילום: יח"צ)

      העובדה שהבמאי הספרדי ממחיש שוב כי הוא מאסטר בכל הקשור לעיצוב ויזואלי, בניית מתח, שילוב מוזיקה ודימויים וכיוצא בזה מגדילה עוד יותר את הקושי להתמודד עם הסרט, שכן היא הופכת את המועקה הזו למוחשית ועוצמתית עוד יותר. הקושי הזה מתעצם גם כיוון שבניגוד לעבודות של היצ'קוק שהוא מתבסס עליהן, ב"העור בו אני חי" אין חוש הומור.

      אלמודובר נמנע מן המשחקים הסאדו-מזוכיסטים שדרכם השתעשע הקולנוען הבריטי עם הציפיות של הצופים, ולכן הוא לא יכול לחלק להם גלולת הרגעה בדמות הודאה שהיצירה שבה הם חוזים היא בעצם משחק אחד גדול ותו לא. להפך: "העור בו אני חי", כמו החיים כולם, הוא עסק רציני ממש עד אימה. לכן, ולא משום סיבה אחרת, אפשר להגיד כי מדובר בסרט אימה.

      אבל בסופה של האימה ממתינה גאולה, ולכן "העור בו אני חי" הוא בסיכומו של דבר חווית צפייה שלמה ומתגמלת, שמוציאה את הצופה עם שלל מחשבות ובראשן המחשבה שטוב שאלמודובר הוא מי שהוא ולא שום דבר אחר. הגאולה הזו גם דומה באופייה לאלה שהמתינו לנו ביצירות הקודמות של הבמאי, מה שמזכיר לנו כי גם אם בסרט זה האיזמל מעט מחודד יותר, הרי שדרך ההתבוננות שלו בחיים מעולם לא השתנתה.

      מתוך הסרט "העור בו אני חי" (imdb)
      בסוף האימה יש גאולה. מתוך "העור בו אני חי"

      אחרי הכל, מה תמיד היה קורה בסרטים של אלמודובר, כולל אלה שהקהל אהב יותר מכל, למשל "הכל אודות אמא" ו"דבר אליה"? קרו בהם שורה ארוכה של דברים מדהימים, לא צפויים, לא סבירים ובעיקר לא נעימים, ובסופם היתה לגיבורים כל הצדקה שבעולם להרים ידיים, אבל הם בחרו להמשיך בדרכם. למרות הדברים הנוראיים שקרו להם, למרות המצב הלא נוח שאליו נקלעו, גם אם צעקו להם "תהיה בריא" וגם אם התחלחלו כשהסתכלו במראה. הם המשיכו, כי הם הבינו שזה הדבר הטבעי היחיד לעשות.

      וכיאה לסרט שעוסק בנצחון הטבע על האדם, "העור בו אני חי" נושא על נס באופן מובהק במיוחד את האמונה של פדרו אלמודובר במחזור החיים. הוא עושה זאת בסצינה נונשלנטית אחת ובעיקר במשפט קצר וקר-רוח אחד, המוכיח כי כשם שהבמאי הספרדי יודע היטב איך להגזים, הוא שולט היטב גם באמנות האיפוק. מן האיפוק הזה נולדת גם האצבע הגואלת שבה אלמודובר מלטף את צופיו הנאמנים: זה נכון, הוא אומר לנו, שקשה לחיות עם מה שקורה בחיים. אבל יהיה מה שלא יהיה, אנחנו צריכים לנוע, כי גם הם ממשיכים וממשיכים, בעור שבו אנו חיים.

      איפה ומתי רואים את "העור בו אני חי"?