לקראת "העור בו אני חי": המנתחים הפלסטיים הגדולים בקולנוע

ב"העור בו אני חי", פדרו אלמודובר עוסק בעולמו של מנתח פלסטי, נושא שתמיד היה מקור לסרטים מהפנטים, מטראש ספרדי ועד טום קרוז וניקולס קייג'. המיטב

11/10/2011

"עיניים ללא פנים"

אולי ההשראה הישירה ביותר ל"העור בו אני חי", סרטו החדש של פדרו אלמודובר שיעלה לאקרנים בסוף השבוע, היא קלאסיקת האימה של ז'ורז' פרנז'ו, שהשכילה להיות פיוטית ומקפיאת דם בעת ובעונה אחת. בהתבססו על רומן של ז'אן רדון, הציג הקולנוען הצרפתי גיבור דומה לזה שאנחנו פוגשים עתה אצל הבמאי הספרדי – מנתח פלסטי שאין ברירה אלא להגדירו בקלישאה "גאון מטורף", הנחוש לעשות הכל כדי להשיב לעצמו את בתו היפה כפי שהוא זוכר אותה. הכל, גם אם זה אומר לחבל ביופיין ואף בחייהן של צעירות אחרות.

עוד על "העור בו אני חי" בוואלה! סרטים
איך התקבלה היצירה הקאמפית של אלמודובר בפסטיבל קאן?
ספרד שוב ייבשה את אלמודובר

טוב לדעת (מקודם)

הפתרון הטבעי לכאב הברכיים קרוב מתמיד - עם החזר מקופ"ח

מוגש מטעם אפוסתרפיה

הדרך שבה מקלף פרנז'ו את התחבושות מעל פניו של הסיפור הזה טבעה בעולם האימה כמה מן הדימויים החזקים והבלתי נשכחים שלו. נוסף לכך, היא הנחילה בתת-הז'אנר של סרטי המנתחים הפלסטיים את מה שהוא עד היום הרעיון המנחה שלו – המחשבה שכל התערבות אנושית בתהליכים טבעיים, מדויקת, עדינה ומלאת כוונות טובות ככל שתהיה, תמיד תוביל לתוצאות מפלצתיות.

"Faceless"

"העור בו אני חי" רחוק מלהיות הסרט הספרדי היחיד שהלך בדרכו של פרנז'ו. פורץ הדרך היה חזוס פרנקו, יוצר שוליים פרוע ופולחני שהתווה את המסלול לאלמודובר גם בהיבטים אחרים, וזכה על כך להוקרה בכמה מיצירותיו.

פרנקו נעץ לראשונה את האיזמל בלב הצופים ב"Dr. Orloff's Monster" מ-1962, אבל זוועתון המנתחים הפלסטיים הגדול באמת שלו הוא "Faceless" מ-1987, שבו זכה לעבוד עם שחקנים בעלי שם יחסית אליו. אחד מהם היה הלמוט ברגר, מגדולי הכוכבים של הקולנוע האירופי בין שנות השבעים לשמונים, והוא מגלם כאן את המדען המטורף, אלא מה, שמבקש להשתמש בפניה של דוגמנית צעירה כדי להציל את אלה של אחותו.

צפו בקשר בין "Faceless" ל"עיניים ללא פנים"

למרות הנוכחות של ברגר ושל שחקנים בעלי שיעור קומה אחרים, טלי סבאלס למשל, עדיין אפשר לומר כי "Faceless" משתייך בגאווה לשוליים של השוליים של הקולנוע, גם מבחינת סגנון עשייתו וגם בכל הקשור לצינורות הפצתו ולקבלתו בידי הקהל.

בכל זאת, סביר להניח שלו "Faceless" היה מופק היום ואלמודובר היה חתום עליו במקום פרנקו, הוא היה נהנה מהשתתפות בפסטיבל קאן והפצה בידי קולנוע לב. בדיוק בגלל זה, חשוב לראותו כדי להבין באיזו מידה משכיל "העור בו אני חי" לברוא מחדש את מורשת הטראש הקולנועי בתבנית של סרט איכות לקהל הרחב.

"מעבר אפל"

קיימת מגמה בולטת נוספת בהיסטוריה של סרטי המנתחים הפלסטיים: כאלה המציגים אנשים שהורשעו בפשע, המשנים את פניהם כדי שרשויות החוק לא יוכלו לזהות אותם. תהליך כזה עבר אפילו על האייקון הגדול ביותר של הוליווד הקלאסית, המפרי בוגרט, שמצא עצמו תחת סכין המנתחים ב"מעבר אפל" הקלאסי מ-1947.

אייקון הוליוודי נוסף שנשכב על מיטת הניתוחים הוא טום קרוז. זה קרה לו ב"ונילה סקיי", העיבוד לדרמת המתח ההזויה של מי שהוא אולי הבמאי הספרדי המוכר ביותר בצד אלמודובר – "פקח את עיניך" של אלחנדרו אמנבר.

מיקי רורק ברוורס

במרבית סרטי המתח שהציגו ניתוחים פלסטיים, הגיבורים עוברים את הניתוח כחלק מתהליך כוללני שמטרתו להיטיב עם עצמם ועם העולם. לעומת זאת, ב-"Johnny Handsome" מ-1989 קורה דבר הפוך. שם, מיקי רורק מתחיל את הסרט כפושע מעוות פנים ונהיה ליפיוף, אבל זה לא מפחית במאום מן הרצון שלו לרצוח ולנקום. את הסרט ביים וולטר היל, שסגנונו קר הרוח אך עתיר שאר הרוח ממשיך להיות השראה למותחני פעולה, למשל "דרייב" הטרי ומעורר המחלוקת. רורק, מצדו, המשיך להעמיד את הדימוי הגופני שלו במרכז הסרטים שבהם כיכב – למשל "עיר החטאים" ו"המתאבק".

ואם כבר בפושעים עסקינן, חובה כמובן לציין כי הארכי-נבל הססגוני ביותר בתולדות הקולנוע רכש את פניו הייחודיות כתוצאה מניתוח פלסטי כושל. מדובר, כמובן, בג'וקר.

"עימות חזיתי"

החיבור בין פשיעה וטרנספורמציות פיזיות הלך צעד אחד רחוק יותר ב"עימות חזיתי", אחד הניסיונות השאפתניים ביותר לעסוק בסוגיית הניתוחים הפלסטיים ובכלל אחד מסרטי הפעולה המוזרים שיצאו מהוליווד בשנות התשעים.

"עימות חזיתי" בשתי דקות

ניקולס קייג', עוד לפני שהפך רשמית לכוכב של סרטים ביזאריים, מככב כאן בצד ג'ון טרבולטה. השניים מגלמים דמויות משני הצדדים של החוק, שעוברות שתיהן ניתוחים פלסטיים כדי להידמות לשנייה וכך להערים זה על זה.

את הסרט ביים ג'ון וו, הבמאי שמלכתחילה לימד את יוצרי האקשן ההוליוודיים החדשים כמעט את כל מה שהם יודעים, כך שכמעט מיותר לציין כי התוצאה היא חגיגה בלתי נשכחת של הגזמות ויזואליות, שהפכה לפולחן וזכתה לשלל ציטוטים וכן מחוות וירטואליות.

"זמן"

לפני שנכנס להלם משתק, שממנו יצא רק עתה (כפי שאפשר יהיה להתרשם בפסטיבל חיפה הקרוב), נהג קים קי-דוק ליצור לפחות סרט אחד מדי שנה, ותמיד זכה גם להפצה בישראל.

באחד מן הסרטים הללו, ניגש הקולנוען הדרום-קוריאני להרים גם את סכין המנתחים, ועשה זאת כדי לבדוק כיצד החברה המודרנית מציבה בפנינו אידיאלים בלתי אפשריים של יופי; כל כך בלתי אפשריים, עד שגם הבמאי עצמו כבר לא היה מסוגל להסתכל במראה לאחר עשיית הסרט.

"ניפ/טאק"

לסיום, אף שאידיאל היופי הקשה להשגה הוא חלק כה מהותי מן החברה האמריקאית העכשווית ובעיקר מעולם הבידור שלה, בכל זאת כמעט ולא ראינו סרטים הוליוודיים על מנתחים פלסטיים.

אולי זה מפני שמדובר בטאבו רגיש מדי, אולי זה בגלל שהמפיקים מפחדים להעלות את הסוגיה כדי לא לכרות בטעות את הענף שעליו הם יושבים, אך דבר אחד בטוח: בשני העשורים האחרונים, סכין המנתחים צצה בעיקר כאתנחתא קומית או כגורם עלילתי לא מהותי, למשל ב"דוק הוליווד" וב"לזרום עם זה".

רגע מופת לדוגמה מ"ניפ/טאק":

אז כפי שקורה בדרך כלל בשנים האחרונות, גם במקרה זה העזה הטלוויזיה בכבלים לגעת במקומות שהקולנוע חשש להתקרב עליהם. היא עשתה זאת ב"ניפ/טאק" (2003-2010), סדרה על שני מנתחים פלסטיים מפלורידה, שלפחות בעונותיה הראשונות היתה מבריקה וחדה כמו איזמל. בדומה למיטב היצירות בנושא, גם היא המחישה שוב איזו חשיבות יש לשאלה באיזה עור אנו חיים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully