פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "סברי מרנן" מדרדרת את הטלוויזיה: 5 הערות

      "סברי מרנן" עוד תהיה היורשת של "החיים זה לא הכל" וזו לא מחמאה; "המקור" שורדת גם בלי עפר שלח ו"אחת אפס אפס" פשוט שורדת. חמש הערות על הטלוויזיה של השבוע

      "סברי מרנן": הבינוניות הישראלית המרגיזה - והמנצחת

      סברי מרנן (יח"צ , רונן אקרמן)
      סיטקום מתנשף ממאמץ שאין בו שום דבר חינני או נונשלנטי. "סברי מרנן" (צילום: רונן אקרמן)

      "סברי מרנן" היא אולי היורשת של "החיים זה לא הכל" – ולמרות שמכיוונים מסוימים של הספקטרום הדבר עלול להיתפס כמחמאה, זו אינה מחמאה. כמו אמה הרוחנית, גם "סברי מרנן", שממשיכה להיות פילר של קשת משל היתה אלירז שדה, עשויה להמשיך ולרוץ עד חצי הנצח; כמו "החיים זה לא הכל", גם "סברי מרנן" לוקחת שחקנים טובים והופכת אותם למריונטות חלולות; ושתיהן נטולות השראה, בינוניות ומרגיזות.

      אם מקלפים מ"סברי מרנן" את השכבה הדקה של בדיחות עדות, התקוטטויות בין בעלים לנשים, וקומדיות הטעויות החיוורות – נשארים ביד עם סיטקום מתנשף ממאמץ שאין בו שום דבר חינני או נונשלנטי. "סברי מרנן" היא אולי לא מזיקה בתכניה, ופחות תוקפנית או גסה מהרבה סדרות קומיות ישראליות אחרות, אבל הבינוניות שהמהות שלה מייצגת מזיקה ועוד איך. כשהאנשים שמחלקים כספים מבינים שהמיינסטרים יסתפק בממוצע, ואין מי שמגביה את הרף גם במחיר של לא למצוא חן בעיני כולם, לא רחוק היום שכל מה שיופק ייראה כמו "סברי מרנן" – ואז כשכולנו ניחנק מהמז'לוף הזה, כבר לא יהיה גורמה על המסך.

      "סברי מרנן" - בהתחלה היה נדמה שהיא לא מזיקה

      קשת הזמינה עונה שניה של "סברי מרנן"

      "המקור": יש חיים אחרי עפר שלח

      המקור (יח"צ , אלדד רפאלי)
      גם בלי צ'לח - הפתרון למי שמחפש את המציאות מחוץ לריאליטי. עופר שלח ורביב דרוקר ב"המקור" (צילום: אלדד רפאלי)

      "המקור" בלי עפר שלח היא לכאורה כמו לונדון בלי קירשנבאום. הציוות של רביב דרוקר עם שלח היה חלק מהדינמיקה הקצבית של תוכנית התחקירים של ערוץ 10, ועלה תאנה סביר לפני ש"הכבוד של מרציאנו" משתינה על כולנו מהמקפצה. אבל צ'לח עזב ומיקי רוזנטל נכנס לתפקיד כדי להוכיח שכישלון "שישי" בהגשתו הוא לא סיבה שלא להושיב אותו בחליפה באולפן.

      אבל תוכנית הפתיחה של "המקור" הוכיחה שזה בכלל לא משנה מה רוזנטל לובש או אומר: הכתבה המרתקת, המטרידה והעצובה של ישראל רוזנר (כתב מגזין הטלוויזיה הכי טוב שאתם לא מזהים ברחוב) על משפחת סחיווסחורדר האומללה היא הלחם והחמאה של המקור - חומרים קשוחים ומעוררי חמלה וזעם מהחיים, הארדקור. פינת הארבע דעות בחמש דקות סובבה את הסכין היטב (אורנה בן דור הוכיחה שיש חיים מחוץ ל"מעושרות") והראתה שבדמדומי "360" ועד ש"עובדה" תחזור לעצמה, "המקור" היא הפתרון למי שמחפש את המציאות מחוץ לריאליטי.

      "אחת אפס אפס" מובילה 1-0

      אחת אפס אפס (יח"צ , דודי מוסקוביץ)
      עומדת במשימה בכבוד. משתתפי "אחת אפס אפס" (צילום: דודי מוסקוביץ)

      מלכתחילה, הניסיון להרים סדרת משטרה בישראל הוא בעייתי. סדרת משטרה מצריכה רמת הפקה גבוהה, צילומי חוץ מרהיבים, שחקנים מתאימים ותסריט מתוקתק שלא ייתן דרמה מתפרקת על זוגיות חונקת, אלא טובים ורעים שלא בטוח מי באיזה צד. "אחת אפס אפס", לפחות על פי פרק הבכורה, עומדת במשימה בכבוד.

      היא אמנם לא התקרבה לרמה של "המגן", הסדרה עליה היא מנסה להתבסס (שוטר שמוכן לכופף את החוק, צמד בלשים נורמטיבי, סצנות אלימות) בפרק הפיילוט, אבל היא כן מרשימה בכוונות הטובות שלה, החל מהצילום ועד לרמת המשחק המפתיעה של עמוס תמם, זהר שטראוס וגם גולן אזולאי, בתפקיד הבלש הוותיק והספקן. אולי "הסמויה" לא ייצא לנו מזה, אבל עם קצת מזל "אחת אפס אפס" תגיע לעונה שנייה ובישראל – מדובר בסוג של פרס אמי.

      "אחת אפס אפס" - ביקור על הסט

      "ההורים שלי": התקשרתם לאמא שלכם היום?

      ההורים שלי (יח"צ)
      רצועה תיעודית עדינה שמכווצת את הלב. יוצרי הסרטים "ההורים שלי" (צילום: יח"צ)

      כל כך הרבה נאמר כבר על יחסים בין הורים לילדים, שנדמה שכל בחישה נוספת בביצה הפרוידיאנית הזו מעלה רק ריח צחנה של האשמות, התחשבנויות, וחוסר יכולת להרפות גם כשהילד כבר בן 30. עם כל החשש המתלווה הזה, רצועת המקור התיעודית של yes דוקו הנקראת "ההורים שלי", מצליחה לייצר משהו אחר. ארבעה סרטים שונים, ארבעתם לא פשוטים להכלה, אבל לא נופלים בפח התיעוד העצמי והטיפול הפסיכולוגי מול המצלמות.

      ארבעת היוצרים המתעדים ג'ייסון דנינו הולט, גיתית כברי, ניר הורוויץ ואוהב פלנץ מתעדים את ההורים שלהם - על מערכות היחסים ביניהם, ועל מי שהם כמבוגרים שגם בחרו להביא ילדים לעולם. במקביל מצליחים המתעדים לתאר את הוריהם גם כיחידים משל עצמם עם המערבולות הרגשיות שלהם, קשיי הזוגיות והגיל המתקדם, החרדות, ההצלחות והשריטות. בים הריאליטי על העריכה המגמתית שלו והבימוי המוחצן, מצליחה הרצועה העדינה והצנועה הזו לכווץ את הלב, לרגש ולרתק.

      "חדשות הספורט" עושה מכם טמבלים

      חדשות הספורט (יח"צ , יוסי צבקר)
      מי עדיין סובל את ההומור הבלתי נסבל שלהם?מירי נבו ואלי אילדיס (צילום: יוסי צבקר)

      "חדשות הספורט" היתה האורקל של צרכני הטלוויזיה שגם חוטאים בקריזה לאנשים שרצים אחרי כדור, לא חשוב עם איזה איבר. לצד אולפן ליגת האלופות, "חדשות הספורט" היוותה העוגן האינטליגנטי והחכם של ספורט 5, ערוץ שפעם ניסה לדבר עם הצופים שלו בשפה שאינה מצריכה את ד"ר דוליטל או שלמה המלך.

      לכן כל כך עצוב לצפות ערב אחרי ערב במהדורה הזו ולנסות להבין למה הכתבים כל כך מתלהמים (הדיווח על ההפסד של מכבי חיפה בשבת גבל באלימות), למה איציק זוהר עדיין פרשן מרכזי, למה הם קוראים לאנשים "קוף", "רסקל", "פשחה", ו"שליימה" (בדקו אם אתם יודעים מי הוא מי), למה העריכה איומה (כן רואים פנדלים מגביע הטוטו? לא רואים פנדלים?), למה לא מרעננים את אלי אילדיס ומירי נבו מכס ההגשה שכבר לא יכול לשאת את ההומור הבלתי נסבל שלהם ובעיקר, למה "חדשות הספורט" חייבת לגרום לכל מי שצופה בה פשוט להרגיש טמבל.