לא ברור למה U2 צריכים את הרעש והצלצולים סביב נושא נוסטלגי כמו 20 שנה לאלבום "Achtung Baby". זאת, בזמן שסיבוב ההופעות עם במת ה-360 מעלות נחשב לאחד המצליחים בשנים האחרונות ולמעשה בהיסטוריה. הלהקה עדיין עובדת על אלבומים חדשים, בונו ממשיך לאכול למנהיגי העולם את הראש וסתם, לשם התרשמות, אפילו קולנוענים חזרו להשתמש בהם כש-"All I Want is You" שלהם מסיים את "התפשטות" ו-"Where The Street Have No Name" מלווה את הטריילר המדובר של "קרוב להפליא ורועש להחריד".
אפשר לפטור זאת באמירה הצינית והלא בלתי לגיטימית הוצאות מחדש שוות כסף, הרבה כסף, ובעידן בו לא ניתן להרוויח ממכירות תקליטים חדשים, כדאי לחגוג עד כמה שניתן על ארנקיהם של המעריצים האובססיביים וגם של הדור שלא ידע. ואכן, צריכת כל מה שחגיגות ה-20 ל"אכטונג בייבי" מציעות לאזרח הפשוט יעלו לא מעט כסף, עוד כסף שבונו ממילא לא יחיה מספיק כדי לספור וגם דה אדג' לא ימצא עבורו בניין עם מספיק מדרגות.
אבל אפשר להתבונן בזה גם אחרת: "אכטונג בייבי" היה נקודת מפנה משמעותית בדברי ימי U2, רגע מכריע בקריירה של להקה שתמיד התעלתה על הציפיות ממנה עד ההצלחה הלא תיאמן של "Joshua Tree", שהביא להם גראמי, תהילת עולם ושירים בפנתיאון. בונו, דה אדג', לארי מולן ואדם קלייטון עמדו לאחר מכן מול שוקת שבורה רוחנית ואינטלקטואלית, מבלי להבין לאן הם אמורים ללכת עכשיו. את הסוף אלבום שהביא אותם למעמד איקוני שנשמר עד היום, להיטי ענק וגם קבלה ביקורתית סוחפת לא מעט העדיפו לשכוח בחסות 20 שנה האיומות אמנותית שבאו על U2 לאחר מכן. את הדרך, U2 מבקשת להזכיר לנו עכשיו. בעידן שבו להקות כבר לא יגיעו לטריטוריה ש-U2 כבשה בתחילת הניינטיז, הסיפור הופך חשוב עוד יותר ודרך חגיגות ה-20 אפשר גם להבין ש"אכטונג בייבי" הוא הרבה יותר מ-"One".
גולת הכותרת באירועי ה-20 ל"אכטונג בייבי" היא הסרט "From The Sky Down". מדובר בסרט במיטב הטרנד של היוצרים הגדולים בעולם, העורכים רטרוספקטיבה דוקומנטרית לרגע משמעותי בקריירה שלהם. בדומה ל-"The Promise" על ברוס ספרינגסטין, U2 חוזרים בסרט לימים המסובכים ואף האפלים של הקלטת "אכטונג בייבי". את הסרט ביים זוכה האוסקר דיוויס גוגנהיים (שזכה בפרס על סרט התעודה "מחכים לסופרמן"), שהכיר את דה אדג' בזמן צילומי "It Might Get Loud", הברית החדשה של חובבי הגיטרות שאיחד בין דה אדג', ג'ק ווייט וג'ימי פייג'.
אבל "From The Sky Down" הוא לא שיחת גברים על מיתרים ואורגזמות חשמליות; גוגנהיים הלך באומץ על הסיפור האמיתי מאחורי "אכטונג בייבי", שכולל משבר עצום בלהקה שאיים לפרק אותה דווקא כשהיא על סף תהילת העולם המוחלטת. כך, הדבר הראשון שגוגנהיים ביקש מ-U2 בפרויקט הוא לפגוש אותם דווקא באולפני "האנזה" המיתולוגיים בברלין. שם, היכן שדיוויד בואי הקליט את הטרילוגיה הברלינאית המופלאה שלו עם בריאן אינו ואיגי פופ ברא עצמו מחדש בעזרת בואי עם "The Idiot", U2 ניסו לספוג את האוויר החדש של גרמניה המאוחדת, אך נתקלו בקירות של עצמם, בוויכוחים חוזרים ונשנים על אופי ההפקה המוזיקלית של האלבום, על הפזמונים של בונו, על השאלה האם הם בכלל רוצים להיות להקה. "ביקשתי מהם לחזור למקום הפשע, להיכן שהכל התחיל", אמר גוגנהיים בראיון.
ו-U2 הלכו עם זה. בונו סיפר כי הסרט הוא הפרויקט בו היה הכי פחות מעורב. "אמרנו לדיוויס שאנחנו רוצים שהוא יעשה את הסרט שהוא רוצה לעשות", הוסיף דה אדג'. התוצאה, לפחות על פי ביקורות שקיבל הסרט בפסטיבל טורונטו ומאמרים שפורסמו בעיתונות הבריטית לאחר שידור הסרט שם ובאחרונה גם בארה"ב, היו מעורבות. חלק מהמבקרים היללו את חומרי הארכיון שגוגנהיים הצליח להשיג, אחרים נהנו מההצצה הנדירה לחבורה סגורה ומאופקת כמו U2. עם זאת, היו שראו בסרט רצף אירועים מבולבל שלא נשזר היטב כדי להביא את הסיפור האמיתי שמאחורי האלבום.
אולי הסיבה לתחושת החיסרון הזו היא ש"אכטונג בייבי", לטוב ולרע, הוא סיפור שאצור כולו במוזיקה וגם הדיבור אודותיו לא יכול להתעלות על מה שהשירים ניסו לומר. בונו, שתמיד ראה בעצמו את הפרזנטור של השילוב המושלם בין האישי לקולקטיבי, ספג את ריחות הריסת חומת ברלין במקביל ללידת שתי בנותיו; מנגד, דה אדג' התגרש מאם שלושת ילדיו ומאחור הלחץ העצום על הלהקה להמציא את עצמה מחדש.
מתוך המצב הזה, הגיעה הלהקה לאולפני "האנזה" במה שנראה הרגע שממנו אין חזרה. הלהקה, תחת המשברים האישיים, עמדה לקרוס וגם המעורבות של המפיקים המוזיקליים הקבועים של הלהקה, דניאל לנואה ובריאן אינו, לא הצליחה לחלץ מ-U2 את התשובה לשאלה שגם ראשי המחאה החברתית בישראל מתלבטים בה: מה אנחנו בעצם רוצים? ואז הגיע "One".
"One" הוא לא רק הלהיט הגדול ביותר של U2, שיר העשור של מאזיני גלגלצ בישראל וחתיכת ניג'וס לא ייאמן, הוא בעצם השיר שהציל את U2. ארבעת חברי הלהקה קראו את הטקסט של בונו והבינו בדיוק את הכיוון אליו הולך האלבום. אחרי זה המעבר לאולפנים בדאבלין פתר את הפלונטר היצירתי והביא לשטף של עבודה באחוזה שלנואה הורה ללהקה לשכור בשווי של 10 אלפים לירות שטרלינג לחודש. שם, הלהקה השלימה את תהליך העבודה על האלבום (למעט חזרה קצרה לאולפני "האנזה") ונראתה מוכנה לקראת המבחן הגדול מול הקהל. ואז אירעה הגניבה.
קשה לדמיין את החומרה שיש בדליפת החומרים של להקה בסדר הגודל של U2 בשנת 1991. אז, ללא אינטרנט כמובן ועם כמות מזערית של מחשבים אישיים, להקות עבדו בשאננות מוחלטת מבלי לקחת בחשבון אפשרות של יציאת חומרים טרם הבשלתם באולפן. אבל רשלנות חמורה של צוות הלהקה ששכחה את החומרים במלון בברלין הביאה לדליפת סשנים של האלבום, שאוגדו לאחר מכן בבוטלג מיתולוגי בשם "Salome Recordings", על שם השיר "Salome" שנכלל בו אך לא זכה להגיע לאלבום.
גניבת החומרים הביאה להחמרת האבטחה סביב העבודה שנותרה על האלבום. המיקסים פוצלו בין שני אולפנים ושלושה מהנדסי סאונד. הלהקה נכנסה למצב רוח קרבי במיוחד, שבהתחלה נראה כמו שבירה רגשית אך מהר מאוד הוביל לדריכות והתרגשות מחודשת: U2 והצוות המסור שסביבם ידעו שהמוצר שדלף לא מהווה את הטור דה פורס האמיתי שהם מתכננים. הלהקה קבעה דדליין לסיום העבודה, 21 בספטמבר, והמרתונים האינטנסיביים כמעט הביאו לקריסה, אך בסופו של דבר אחרי לילה לבן של קביעת סדר השירים באלבום קריאת האזהרה של U2 היתה מוכנה.
20 שנה אחרי, לא ברור למה U2 החליטו להוציא דווקא את "The Fly" בתור הסינגל הראשון מ"אכטונג בייבי". אמנם מדובר בשיר הטוב באלבום, ללא ספק וגם הקליפ שלו, שבישר את הלוק החדש של בונו (אותו שאל משילוב בין אלביס פרסלי ולו ריד, לדבריו), כולל משקפי השמש שליוו אותו גם לאורך הטור שליווה את האלבום (ואגב, נמכרים במהדורת הדלוקס של ההוצאה המחודשת), אבל בכל זאת, במילה אחת "One".
אבל גם אם "אכטונג בייבי" הוא לא אלבומה הגדול ביותר של U2 (בעיני החתום מעלה הוא גם לא בין שלושת הטובים ביותר), ההחלטה הזו מכילה בתוכה את השריד האחרון למה שהופך את U2 לאחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה: ספק אם מוחות בסדר הגודל של לנואה ואינו, וכל שכן חברי הלהקה עצמה, לא ידעו אילו להיטים יש להם ביד. ההימור על "The Fly" נועד, קודם כל, לזרוק את העבר הצידה ולהתקדם הלאה, כדי לא לשמור את ההצהרות הקלישאתיות על אמונה מוחלטת בצדקת הדרך לראיונות הפרומו, אלא כדי לשים שם גם את הכסף.
למרות מתיחות עם עולם העיתונות לקראת צאת האלבום (חברת התקליטים Island סירבה לשחרר עותקים לתקשורת ונוצר הרושם שהיא פשוט לא מאמינה בו), ההימור השתלם ו"אכטונג בייבי" נחשב בעיני רבים לאחד האלבומים החשובים של הניינטיז ואחד החשובים בכל הזמנים.
האזנה לקטעים מהקופסה המרשימה שמלווה את חגיגות ה-20 לצאתו מצביעות על יחסים יפים עם מבחן הזמן, ובוודאי על העצב הגדול שיש במרחק בין מי שהיתה U2 אז למי שהיא כיום. גם אם חלקים מהשירים נשמעים פחות טוב ומעט אנכרוניסטיים, "אכטונג בייבי" הוא אלבום של להקה שרעבה להוכיח לעצמה וגם לשונאיה מי באמת הכי טובה, הכי יצירתית, הכי אינטליגנטית והכי חשובה. התחושה הזו לא שבה לאלבומי U2 כבר 20 שנה.
בונו ממציא את עצמו מחדש עם "The Fly":
אולי המסמן הגדול ביותר לחשיבות של "אכטונג בייבי" והסיבה לחגוג אותו נעוצה דווקא באירוע המשמעותי הנוסף שמלווה את האירועים הרשמיים בחיי הלהקה אלבום הקאברים שאצר המגזין Q לשירי האלבום. להוציא את רמת הגימור הגבוהה להפליא שלו וכמה גרסאות שבהחלט מתעלות על המקור, כפי שכבר נסקרו בוואלה! תרבות, אלבום הקאברים גם מלמד דברים נוספים על גרסת המקור. ראשית, בזמן שבונו כותב המילים נחתך לחלוטין בחסות בונו ראש הממשלה מטעם עצמו, דווקא גרסאות הכיסוי מבליטות את הכישרון הפנומנלי של בונו להכיל בתוכו טווח רגשות שבאמת חוצה מגדרים ונושאים.
הקילרז מרגשים עם "Ultraviolet":
שנית, הכיוונים המוזיקליים המגוונים כל כך באלבום מראים עד כמה "אכטונג בייבי" הוא יצירה קוסמופליטית במהותה, שיכולה להביא תחת קורת גג אחת את דפש מוד וג'ק ווייט, גווין פריידי ודמיאן רייס, הקילרז וגלאסווגאס. האופן שבו השירים נשמעים מתאימים כמעט מורפולוגית ללהקות המבצעות מעידות לא רק על עבודת עיבוד משובחת, אלא על כך שגם במקור, U2 פצחו איזשהו סוד כמוס בין הפופ לרוק, סוד שבאופן מדהים פוצח עוד כמה פעמים ב-1991 ("Nevermind" של נירוונה, למשל) אבל מאז, כמו U2, לא שוחזר.
U2 בוואלה! Music
"Achtung Baby" בוואלה! Music
מחוץ לזמן: 1991 במוזיקה העולמית
מה חשבתם על "אכטונג בייבי"? ספרו לנו בפייסבוק