"דרייב": המפתח לסרט נמצא בפסקול הייחודי שלו

אין זה נדיר כלל וכלל שפסקול הופך לחלק בלתי נפרד מהשיח סביב סרט מדובר. זהו כמובן חלק מהמפגש הקסום בין שתי צורות אמנות כל כך נפלאות ומרגשות כמו מוזיקה וקולנוע, מפגש שכמעט וקלישאה לדבר עליו. עם השנים והשינוי שחל באמצעי ההפצה והייצור של שני התחומים האלה, השתנה גם אופיו של המפגש.

באופן בולט ניתן לראות את זה בהידרדרות במעמדה של קטגוריית "השיר המקורי הטוב ביותר מתוך סרט" בפרס האוסקר; מאחד הפרסים המעניינים ומקדמי המכירות החשובים ביותר שיש לסרט, הפך שיר הנושא לעניין זניח שנזנח גם בטקס עצמו. זה לא אומר שאין יותר שירי נושא בסרטים, אך הם הופכים לפחות ופחות חשובים. לדוגמה, פסקול "דמדומים" הוא הפסקול החשוב ביותר בקולנוע האמריקאי והתחרות להשתחל לתוכו לא היתה מביישת את התככים והמזימות סטייל "משחקי שלטון"; אלא שלאף אחד מסרטי הסדרה אין באמת שיר אחד מובהק שהולך איתה, באופן שבו, למשל, "פילדלפיה" של ספרינגסטין ליווה את "פילדלפיה"; וזו רק דוגמה אחת מאלף.

הייחוד הנפלא של פסקול הסרט "דרייב" שיוצא השבוע לאקרנים מתחיל קודם כל בסגירת המעגל שלו עם תרבות שיר הנושא שמייצג את הסרט ועוזר לטעת אותו בזיכרון לא פחות מכל סצנה. כל מי שצפה בסרט מתקשה להיפרד מפזמון ה-"A Real Human Being And A Real Hero" ששרה בקולה הענוג חצי הצמד Electric Youth. הצליל המסונתז והאפל של "A Real Hero", שחיבר היוצר Collage, טומן בחובו את כל מהות המוזיקה שעוטפת את "דרייב" ובעצם מעבירה את סיפורו של הסרט במעין נתיב מקביל להתפתחות העלילה עצמה. השורה "בן אנוש אמיתי וגיבור אמיתי" מלווה את הסרט כמעט כמו ג'ינגל בחירות, אבל במקביל ההפקה המוזיקלית שלו מזכירה שגיבור הסרט (בגילומו של ריאן גוסלינג) הוא אדם קר ומנוכר, שהדרך לליבו עוברת בבניינים הגבוהים והמרוחקים של לוס אנג'לס, דרך כבישים ללא מוצא ואינספור תסבוכות ומכשולים. וכמו שהדרך ללב גיבור "דרייב" עוברת דרך שיר הנושא, כך הדרך ללב הסרט "דרייב" עוברת דרך המוזיקה הייחודית שבו.

את הקטעים האינסטרומנטליים בפסקול "דרייב" יצר קליף מרטינז, יוצר פסקולים מוכר בהוליווד, עם גלגול קריירה מעט ביזארי. מרטינז היה בכלל בדרך להיות מתופף להקה מבטיחה אחת מלוס אנג'לס, בשם רד הוט צ'ילי פפרז; הוא השתתף בהקלטת אלבומה השני, "Freaky Stley" במקום מתופף הלהקה המקורי, ג'ק איירונס. לאחר סיום ההקלטות, Flea ואנתוני קידיס פיטרו את מרטינז וטענו כי "ליבו לא היה בלהקה". לאחר מכן תופף מרטינז בכמה הרכבים נוספים, אבל בסופו של דבר מצא את מקומו בהלחנת פסקולים לסרטים ונחשב לשותפו הקבוע של סטיבן סודרברג, עמו עבד ב"סקס, שקרים ו-וידאוטייפ", "טראפיק", "סולאריס" ובאחרונה ב"התפשטות".

אלא שב"דרייב", מרטינז מצא את עצמו בעולם אחר לחלוטין. בראיון סיפר כי היו לו שלושה שבועות בלבד לעבוד על פסקול הסרט, וכי כלל לא היה לו זמן ללמוד על השפעות או אלמנטים משמעותיים בעבודתו של הבמאי, ניקולס ווינדינג רפן, כדי להתאים את עצמו אליו. "זה היה מהיר ועצבני", סיפר מרטינז. "הבנתי שגיבור הסרט הוא טיפוס כמו צ'רלס ברונסון או קלינט איסטווד, האיש החזק והשקט וניסיתי להתאים את עצמי אליו". לאחר שסיים את עבודתו, שמע כי רפן חושב שהפסקול מאוד מושפע מהרכבים כמו קראפטוורק. "זה נחמד, אבל ממש לא שמעתי את זה בזמן העבודה על הפסקול", השיב מרטינז. "פשוט לא היה זמן".

עם זאת, מרטינז ידע בדיוק אילו שירים מלאים (לא אינסטרומנטליים) יכללו בפסקול, כמו "Nightcall" הקטע הפותח האדיר של Kavinski ולואיזה Lovefoxxx, סולנית ההרכב CSS, "Tick of The Clock" של Chromatics וכמובן "A Real Hero". הקורלציה בין הצלילים שיצר מרטינז לבין השירים האלו היא מושלמת והיא שהופכת את המוזיקה ב"דרייב" לחנות בוטיק קטנה ואטומה מבחינה מוזיקלית, אך אפקטיבית להדהים.

המעברים השונים בסרט בין המוזיקה של מרטינז לשירים "החיצוניים" נעשית במיקס שהופך אותם כמעט לקטע אחד. השימוש בתכנותים, מכונות תופים ואפקטים שכולם אוגדו בכתבות אודות הסרט תחת הכותרת הרחבה מדי "אייטיז", הם בעצם הכבישים בהם נוסע הסרט "דרייב". השימוש המבריק בשירים שמסביב לפסקול משטחים את פסי ההאטה שיש בכבישים האלו.

סולנית CSS על החיים כסמל מין של האינדי - ראיון בלעדי

מוזיקה עם אג'נדה לכשעצמה לא הופכת את פסקול "דרייב" לחזק כמו שהוא, אלמלא היה בה דבר מה נוסף, שהוא כמעט פילוסופי במהות שלו ומה שעושה את חוויית הצפייה ב"דרייב" לחוויה מוזיקלית לא פחות מקולנועית. נכון, לצופים היותר מבוגרים של הסרט, האזנה למוזיקה של "דרייב" היא כניסה מרוכזת ואינטנסיבית לצלילים שמגיעים מהאייטיז, עם המצאתם של עשרות חידושים מוזיקליים טכניים שאפשרו את המצאת הסינת'-פופ, הניו-ווייב וסגנונות נוספים שפרחו לצד התסרוקות המופרכות. מהבחינה הזו, פסקול "דרייב" הוא מעין נוסטלגיה במעטפת רלוונטית, נטולת דביקות ואלמנטים מסרסים אחרים. בנוסף, "דרייב" משתלב היטב עם מגמת הדיגיטציה והאלקטרוניזציה של פסקולי סרטים, עם שתי הדוגמאות הבולטות – והלא מבריקות – של 2011, "האנה" שיצרו הכמיקל בראדרז ו"טרון: המורשת" המדובר של דאפט פאנק.

אבל מה שבסופו של דבר מסמן את פסקול "דרייב" כיהלום הוא שבירת החוזה הבלתי כתוב שבין אותו "גיבור חזק ושקט" שמרטינז מדבר עליו למוזיקה שהוא יצר עבורו. לרוב, במאים עושים שימוש בפסקול כדי ליצור חיבור וקרבה לגיבור הסרט שלהם. אם הגיבור הוא טיפוס חיובי, חייכן ומלא כוונות טובות, למוזיקה יש עבודה קלה; אם הגיבור הוא אדם שלא מחייך או סתם אדם עם מוסריות מעורערת, המוזיקה תנסה לקרב את הצופה בזכות לחץ כמעט פיזי ולא מתון על בלוטות הרגש.

"דרייב" זורק את התזה הזו לפח והמוזיקה שבו עובדת אך ורק בשירות הסיפור ואופיו של הגיבור. במקום לדבר על אייטיז, צריך לדבר על האופן שבו "דרייב" נועד להדגיש את אותו ניכור וחוסר שייכות שחשה דמותו של גוסלינג בסרט. במקום לשבור את הקרח בינו לבין הצופה שמנסה להבין למה הוא לא מחייך, המוזיקה מוסיפה לו עוד שכבה; במקום להתמוסס ברגעים המעטים בהם גוסלינג נפתח, היא מתעקשת להתריע שהסכנה בשער. במקום לספק גלולת הרגעה לפאניקה שהסרט אחוז בה, היא מעצימה אותה באופן גלוי ומלא הנאה.

פסקול "דרייב" זכה בצדק לביקורות מעולות כשיצא בספטמבר וגם בטבלאות המכירות הוא פעיל באופן נדיר, בוודאי לסרט שלא נעשה על ידי מוזיקאי מפורסם מדי וכן לא זוכה להצלחה ברמה של "דמדומים". ההצלחה שלו החלה מבאזז שהתפתח בעקבות ההקרנה המוצלחת של "דרייב" בפסטיבל קאן והתחושה איתה יצא כל אחד שראה את הסרט הזה מהקולנוע או הבית לרחוב, כשהסתכל על הבניינים הגבוהים או על הכבישים הסואנים ושמע צפצופים עולים ויורדים בקצב אחיד או פשוט את השורות "בן אנוש אמיתי וגיבור אמיתי". הוויראליות שבה פסקול "'דרייב" מתפשט בקרב מי שצפה בו לא מעידה רק על המוזיקה הטובה שיש בו, אלא על כך שהוא פוגע בנקודה שכמעט הלכה ונעלמה בים המסחרי והאובר-דרמטי של המוזיקה בהוליווד. אם המציאות ב"דרייב" לא היתה כל כך מחורבנת והמוזיקה שבתוכו לא היתה מייצגת אותה כל כך טוב, אפשר היה לומר שמדובר בחדשות נפלאות. במקום, אפשר פשוט לזמזם "בן אנוש אמיתי, וגיבור אמיתי", ולקוות למצוא מישהו לשיר עליו את זה.

אהבתם את המוזיקה ב"דרייב"? ספרו לנו בפייסבוק