פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שלום גד: הטרובדור הישראלי האחרון

      "תל אביב תל אביב", אלבום רביעי של שלום גד תוך פחות משנתיים, הוא הזדמנות להסביר למה מדובר במוזיקאי היחיד בעולם שיש בו גם מוריסי וגם מאיר אריאל

      כשמוריסי שאל לפני 30 שנה "נחמד לי כאן, אני יכול להישאר?" בשיר "Half A Person" של הסמיתס, הוא הגדיר מחדש את דמותו של המהגר, ובמיוחד של האמן המהגר, ברוקנרול. בשיר הזה השלים מוריסי בין שני הצדדים של ההגירה, הנפשית והגיאוגרפית: האמן שמחפש את המקום ליצור בו, האדם שמחפש את הסביבה להתפתח בה, וכמובן את הכישלון והאכזבה שבדרך. הרי מוריסי תמיד טען שבני אדם הם ההמצאה הכי גרועה שאלוהים והמוח החולני שלו יכלו לחשוב עליה. מוריסי לא הכיר את שלום גד.

      אבל שלום גד הכיר את מוריסי, והודה לא אחת בראיונות עבר שמדובר באחד האמנים שהשפיעו עליו יותר מכל. זה לא רק האופן הדומה שבו מוריסי וגד מבצעים שירים, בקול גבוה ובוטח שבוחן את הגבול הדק בין גבריות לנשיות ובין החזק והחלש; גד, כמו מוריסי, בוחן פעם אחר פעם את הטבע האנושי בסביבה החייתית והמתועשת שבה הוא חי דרך סיפור ולאו דווקא דרך פזמון.

      גד, באופן קיצוני יותר ממוריסי, ידע תמיד לתת משפט בלתי נשכח שקל לזמזם ("בסוף המדבר יש ים, יש ים בסוף המדבר"), אבל את התובנות הגדולות והמרגשות שלו צריך לשאוב דווקא מהיומיומיות של הטקסט, בדיוק כמו שקורה באותו "סוף המדבר": "שומעים את התפילה שלך, היא חולה ועייפה, אבל עדיין באה". כל מי שהתפלל כשהוא עם הגב לקיר וממולו הטנקים של החיים שבאים לקחת אותו, יודע איך נראית בקשה לעזרה כשהיא חולה ועייפה. כל מי שנשאר בחיים כדי לקרוא את מילותיו של גד יודע איך זה מרגיש כשאתה מבין שמישהו הקשיב לך. וזה בדיוק סוד הגאונות של שלום גד, וזה בדיוק מה שקורה באלבום החדש והמדהים שלו, "תל אביב תל אביב".

      "תל אביב תל אביב" הוא אלבום מבריק בפני עצמו ומרגש עד דמעות למי שמכיר את הדרך ששלום גד עשה כדי להגיע לכנות והייאוש שלו. הרי גד, בן 45, יועד לתפקיד האמן המהגר: הוא עלה לכאן מצרפת, התיישב בתלמי אליהו, ראה את פערי הדרום נפערים מהצפון במו עיניו, הגיע לתל אביב כדי לכבוש את המיינסטרים ונתקל באנשים שצחקו על פונץ' והשפעות הסמיתס שלה. הכוויות האלה מפוזרות לכל אורך הדיסקוגרפיה של גד, והן אלו שבנו את התובנות העמוקות והמסעירות שיש ב"תל אביב תל אביב".

      "תנועות מטאטא מהירות" למשל, אלבום הסולו השני של גד, מצא אותו מנקה חדרי מדרגות למחייתו, פרט טריוויה שחוזר לעייפה בראיונות עם גד וכמשל למעמדו של המוזיקאי האלטרנטיבי בישראל. גד, הומניסט אמיתי ומוזיקאי שמעולם לא פספס שיחת חולין שאפשר לעשות ממנה סיפור קורע, כתב שם את המנוני הפופ לאדם שלא יודע איך הוא יגמור את החודש, אבל תמיד חושב על השיר שהוא ישמע בדרך לבנק. בין אם זה ב"האביב של חיי" שכתב לאחיו, אביב גדג' (סולן אלג'יר לשעבר וכותב מבריק כמו גד, אבל אחרת) או ב"דף חדש", גד הוא האוריה החיתי של המלחמה בחיים שאין בהם דבר מלבד עבודה והישרדות. "זו נראה כמו שלווה, אבל זאת רק עייפות" ("ייבנה המקדש") הוא הנקודה שבה אתה מתרסק על ספה שאין בה דבר מלבד פירורים של כבוד עצמי ושאיפות שהפכו לנשיפות ועשן.

      לא שלווה, רק עייפות:

      אלא שעד היום, גד תמיד השתדל לאזן את התוכחה שלו ברגעים קטנים של חסד שאפשרו את המאבק בין המציאות הקשה לחלום של המהגר – למצוא את הים בסוף המדבר. ב"תנועות מטאטא מהירות" היה זה "אהבת אמת" ("לא באש ולא במים, אני אלך איתך/לא יהיה צורך/זה עומד להיות קל מאי פעם") וגם "האביב של חיי" שנתנו את האוויר לנשימה; האלבום "העבד", למשל, נפתח עם הברכה מעוררת ההשתאות "בורא עולם, אני חייב להודות לך על שנתת לעניים את שמחת העניים"; שלום גד תמיד היה אמן מפוכח, אבל לא היה מיואש.

      אבל כששלום גד לא היה מיואש, עברו חמש שנים מאז חזר לעבוד. האלבום "אהבה" (2005), ללא ספק היצירה החלשה ביותר בדיסקוגרפיה שלו היה ניסיון אחרון להתחבב על מיינסטרים כלשהו, כיוון שלא באמת ברור מי בישראל יכול להכיל את הפופ הציוני-אסרטיבי ששלום גד מציע. משם, הוא שקע במעין תרדמת שהתפוצצה בקיץ 2010 עם "קוץ ברוח", אלבום פנומנלי בשאר הרוח שלו, שבו גד שטח את הכאן ועכשיו באופן שמאוד התכתב עם "תנועות מטאטא מהירות". גד הוציא עוד שני אלבומים בתקופה של פחות משנה ובהם הוא הלך והתקדר. "שירי ארץ ישראל", אלבום שמיוחס לפרויקט "העבד" שהקים בשנת 2000 במקור, כבר מצאו אותו עגום וכמעט זועם. "סליחה אדון, אולי יש לך שקל? בשביל הבטן שלי ובשביל אחי" בועט הרבה יותר מ"העם דורש צדק חברתי".

      האזינו לכל "שירי ארץ ישראל" של שלום גד:

      ב"תל אביב תל אביב" גד מתייאש גם מהמחאה הזו, ולמעשה מטיל ספק גדול ביכולת של אמן או אמנות כלשהי לשנות משהו במציאות שבה לא ניתן להגר באמת לשום מקום. האלבום נפתח ב"האמן", שבו גד שר "הוא מחפש את תל אביב בתל אביב וכלום מתל אביב הוא לא מוצא". מנקודת המוצא העלובה הזו, גד רק הולך וחופר במיתוס המנופץ של עיר שעשויה ממהגרים ושונאת אותם, כפי שהם שונאים זה את זה: "אם אלו השמחות שלכם, קח אותי להלוויה" הוא שר על בלוף האורבניקה שלא הולכת לישון; "עכשיו הם מקפלים את האוהל, ואני עדיין רעב" הוא מתביית על שדרות רוטשילד.

      כולם עייפים באלבום הזה. המהגרים שבו אוהבים לרגע ונסחפים אחר פזמון שמתקלף מהר יותר מהאופוריה של כל אמפטמין. הלילות של השירים נמשכים עד אור הבוקר ובסופם מועקה משתקת של מציאות שלא ניתן לנצח. המנטרה שחוזרת מתוך "תל אביב תל אביב וגם מסיימת אותו היא "חייב לעבוד". המשפט החזק ביותר באלבום הוא "במו ידי דפקתי את חיי" ("במו ידי"). אלו החיים: דפוקים, כנועים, מייאשים. בסוף, למהגר אין בית. בסוף המדבר אין ים.

      האזינו לכל "תל אביב תל אביב" של שלום גד:

      לא היה צריך את "תל אביב תל אביב" כדי להגדיר את שלום גד כטרובדור אמיתי, האמן היחידי בעולם שיכול היה לשלב את דילן, ג'ו סטראמר מהקלאש, מוריסי וגם אהוד בנאי ומאיר אריאל. הקיום האמנותי של שלום גד הוא אנומליה למציאות ישראלית שבה ערוץ המוזיקה מקרין סרטי קולנוע וגלגלצ מורידה את "הקצה". "תל אביב תל אביב" הוא אלבום שעלול היה לרפות את הידיים אלמלא קיומו היה מצליח להסביר כל כך טוב את מה שקורה סביבנו ולכן ביכולתו להביא לשינוי. בעצם, "תל אביב תל אביב" הוא כמו הגלולה שמורפיוס מציע לקיאנו ריבס ב"מטריקס": היא תזעזע אותך בהתחלה אבל תפתח לך את העיניים כדי להציל אותך בהמשך.

      במבט חיצוני, כך גם עצם הקיום של שלום גד כאמן הוא פרדוקס: הוא משכנע אותך שאין אמת במוזיקה, אבל אין דבר יותר אמיתי משלום גד. כפי ששנאת האדם של מוריסי היתה התירוץ המושלם לאהוב את כל מי שאוהב אותו, כך גם החולשה של גד ב"תל אביב תל אביב" סופה אמונה גדולה יותר ביכולת של מוזיקה לרגש ולחבר בין אנשים. גד כבר כתב בבנדקמפ שלו שזהו אלבום ראשון מתוך טרילוגיה, כלומר גם הוא מאמין שה"חייב לעבוד" היא מנטרה בעלת מטרה שאינה הישרדות בלבד. אם אי פעם חיכיתם לתפילה חולה ועייפה שתציל אתכם, בית הכנסת של שלום גד עדיין פתוח.

      מה חשבתם על החדש של שלום גד? דברו על זה בפייסבוק